[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה










ואז פתאום מישהו נכנס לכאן, אולי הוא כיבה את
הציפיות למשהו ספציפי והדליק את הציפיה ללא צפוי,
להפתעה, לניסיון של כל אחד להית מקורי בדרכו הוא, עד
שמוזר למצוא מישהו שכותב על עצמו ברצינות תהומית,
בלי ציניות, הומור או עצבות.

וקורא את זה, ואולי אולי הוא חושב שזה עוד ניסיון
להיות מקורי, ולא מבין את כמיהת הכותב (שלא נחמד לו
במיוחד לכתוב על עצמו 'הכותב') לעולם שכולו טוב ומלא
אהבה ובלי ציניות, על-אף שהמילים אולי נשחקות
ביומיום, בשטף שלא מאפשר לבחון דברים לעומקם, ולא
מבין כמה הוא רוצה ומייחל לטוב ההוא, ושהקורא
הספציפי הזה לא ייגש לשום-דבר בחיים עם מטען של
ציניות כובלת על הכתף ועל הלב, אלא עם רצון לטוב.

הוא דתי, הכותב הנ"ל. זה די ברור מהטקסטים שמופיעים
כאן, ובכל זאת הוא חש צורך לציין זאת כאן, למאן דהוא
שיתעמק ויקרא. הוא לומד בישיבת הסדר, ולא מבקר
בתדירות גבוהה בעולם הנפלא הזה כפי שביקר פעם, כיוון
שעסקו בתורה ועכשיו הוא מתפתח, אבל הוא מתגעגע
לכתיבה ומקווה לשוב ולממש אותה, לרקוד עם המילים
ולתת.

ויש לו יותר מדי פנים, שזה מפחיד.

(02:14, אור לט"ז כסלו)

---

אתה יושב לעצמך בלילה, שלוש ארבעים וארבע לפנות בוקר
אומר השעון של המחשב, ותוהה על מהותו של עולם
האינטרנט ומה יחוש הקורא כשיקרא את זה. תהית את זה
כבר קודם, אבל באיזשהו מקום אתה מרגיש צורך לחדש,
להוסיף קצת ולהראות שאתה קיים.

אור ליום שישי שלפני פרשת תצוה ה'תשס"ה.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
יש שקט באוויר, שכאילו שוקד על משמרתו מעל ומעבר לכבוד שבת.
אין איש ברחוב, כמעט, וציוץ ציפורים, עולץ וספונטאני או
פונקציונאלי, מלווה את השקט ומנעים את זמנו בשעה שהוא מהלך
ברחובות ומעניק להם ממנעמיו.
אך ישנם גם כאלו המפרים אותו.

היא מגיעה פתאום משום-מקום עם לבושה המוזר משהו, הנוכחות
השקטה, העדינה, כמו מים שקטים שמפכים בצלילי רעננות, והיא עושה
את זה בכל ערב, יש להניח, אלא אם כן...

השקט כל-כך מקיף עכשיו, ונוכחותו כאילו מעטרת את כל הנתיבים
שלי אל החוץ. שקט מוצק.

אל תתן למחשבות לעטוף אותך כמו שמיכות פוך, על כל נשמתך
המייחלת למנוח. תפסיק לנתח, להעמיק, להציף, להעציב. לך לישון.

לא כל אחד יכול לעשות את מה שעשה. לא לכל אחד יימצאו הכוחות
לבגידה הזאת בקוד החברתי, של שאלות מיותרות שאין סיבה לשאול.
לו יש.

יהדות
עכשיו לילה, מאלו ששלושה כוכבים במרום אינטגרליים להם, מאלו
שברכת שלום מכוונת עוברת בין כולם, שההיזקקות הטיקסית שבו נוטה
לעורר בו ריגושים קסומים, ותחושה מעורפלת של שקט, צמודה לכל
הקולות ששרים, עולה בו.

יהדות
הכל גרם לו לתחושה של ניכור וזרות. הכל היה כל-כך לא שייך
לעולמו, להשקפתו, לאורח-חייו, ליחסיו עם אהובתו שלו. הכל היה
כל-כך רחוק מהאמת.
אבל הוא יחזור לכאן כמובן.
הוא יחזור אל עצירת הנשימה המפעמת, הציפה, האתלטיקה, המעבר
המרגש בין חם לקר.

התבגרות
אבל עבורו לשאלה מי אני ומה שמי היו שתי תשובות. כי רן הוא
היה, ללא צל של ספק, אבל שמו היה אחר, זר ומנוכר לו עצמו.

p בדרך-כלל נהג להסתובב באיזור הדחייה, האיזור שתמיד הזמין
שינויים חדשים ושמט את הקרקע מתחת לכל יציבות. הכל השתנה בו
במקריות, הערכים היו מגוונים, היתה תחלופה רבה באוכלוסיה,
ואפילו ניתן היה למצוא x-ים רבים ללא קורת גג לראשיהם.

יהדות
למרות חוסר הידע הברור שלי על משמעות הפסוק, אני שר אותו ביחד
עם כולם במעגל הגדול שלנו, ששולח לאוויר העולם ולסביבה הקרובה
קול גברי והטרוגני.

אוטוביוגרפיה
לא השמש המחייכת מבין העננים שימחה אותו, לא משק כנפי הציפור
שנפנף באוזניו. לא היו אלה כל אותם הדברים הקרויים פלאי הטבע,
לא חיצוניות מרטיטת פנימיות שנראתה לו חסרת תוחלת. הוא שמח
פנימה, מן הפנים אל הפנים.

לא לכל נגן רחוב צריך לתרום כסף, ובכל מקרה הארנק שלי זרוק
עכשיו במדף העליות של הארון שלי, וגם, אסור לשכוח, לפנים מחכות
עוד כמה נשים שמן הסתם יושבות שם גם בקור.

השאר המשיכו לשם, אל מאחורי העצים, לביקור באיזו משרפה שקשורה
למרד הזונדר-קומנדו, ולך כבר לא היה כח, עם התזונה הלקויה
שהרגלת את עצמך בה בימים האלה.

ארצישראל
זקנה, כן. מישהו לא אמר פעם שלפי הקמטים אפשר לדעת את הגיל,
כמו הטבעת בגזע העץ המעידות על גילו. אולי משום שהמציאות אינה
כזו, אבל אי-אפשר להתעלם מהקסם שבאמירה הזו.

פואנטה
ולא אחד רצח אותו, ולא בדם קר, אלא המוני אנשים, כל אחד מוסיף
את חלקו במוות האיטי, האכזרי והלא-מודע.

לפני הרבה שנים היה עיגול אחד גדול. בהתחלה, לפני הרבה השנים
הללו, הוא היה עדיין קטן, ועדיין חסר הצורה העיגולית הנדרשת,
ועדיין - קווי המתאר שלו לא היו מספיק חזקים וברורים.

כמיהה
לפני הרבה שנים היה עיגול אחד גדול. בהתחלה, לפני הרבה השנים
הללו, הוא היה עדיין קטן, ועדיין חסר הצורה העיגולית הנדרשת,
ועדיין - קווי המתאר שלו לא היו מספיק חזקים וברורים. אך
כשצוייר, בסופו של-דבר, אל מול ציורו של הר מיוחד וקולות
מופלאים, בהק אורו של העיגול


לרשימת יצירות השירה החדשות
הרים קורנים את הבדידות שלהם בחושך
במעלה פסגות
בירוק שהפך לשחור

אל התפילה
מקבל את קרבנו שלוש פעמים ביום
על מגשים של דפי נייר עמוסים
במה שהפה לעס וירק
ברגליים מכוסות ובגו מתנועע.

היינו מביטים עין אל עין,
והיינו מהדקים נפש אל נפש,
ומרחפים -זו המילה-
כמו פרפרים מסביב לנקודות של אור.

בדידות
אדם כותב פתק.
אדם כותב מעגלים בשורות על דף לבן קטן.

יש זמן

שבו המים מכסים לגמרי את הסלע

ומותירים בו לחות

שלעולם אינה חרבה

ומצמיחים בו ירוקת עוטפת.

להטיל את עצמי אל החופש
ואיני שוכח דבר; דבר אינו קיים כלל
רק חופש עצום ומגמד ושולט
ואפלו קצת אכזרי
ואני, באוניי.

גורל
לבנה,
דמות כוכב עגול אשר אורו מאיר,
עד אשר מגיע רגע בו יידום,
עד אשר מגיע יום חדש רועם,
בו תלבש שתיקה ותיחבא,
שקטה...

לפעמים מתחשק לי
להפסיק את המסע בלתי-פוסק,
לעלות מעל במת הזמן, המקום והכורח

ואיך פתאום בתוך רשת קווים עמוסה
את נקטפת ברגע
לרגע נצחי

יום הכיפורים הוא נהר.
בנהר אי-אפשר לשחות נגד
הזרם.

ברחובנו הצר
גר אדם אחד מוזר
הוא יוצא לרחוב
ולא נועל דבר.

הרבה דמעות נוצצות לי בעינים,
ומי ידע אם של עצב הן
אם של שמחה,

יצירה מחכה לצאתה מן הכוח אל הפועל
כשמחשבות מסתדרות כמו על גב מדפים

בין ההרים אני מגלה
עד היכן חודר השקט
ועונה לו הד

אני
צופה
בטל
סופה
בצל

אלוהים
כל אגרוף קפוץ
כל גחלת שיוצאת מן
הפנים
אל החוץ.

שימרתי אצלי רגעים לנצח
מהמקום שבו
לא מתפוצצים אוטובוסים
ולא מתפוצצים מחבלים

בלילה יותר קל לחצות קווים אדומים,
לא רואים אותם בחושך.

אומרים שהאור החי ביותר
מגיע רק במוות
חזק ומושך, אחרון.

אני אוהב לצפות בהווי של בתי-כנסת.

כל הזקנים הולכים אל השם
והשם איננו מלא.

הגות
לא אלך בשביל
רק מפני שיש בו צעדי רגליים.

דקות לפני כניסת השבת
אני חופן רגעים בקופסאות קרטון
וסוגר אותן בידי,
ופונה לעטות על עצמי
צחות זכה
יושב בהישמע צפירת מקדימי
השבת.

אינני יכול לשוב להיות ילד מושגח.
כבר נעלתי רחוק את אותה עליצות נושנה

החיים זורמים לי בקצב מהיר
לא עוצרים, גלים ששוצפים

אני מנסה להבליט את נוכחותך,
לחלץ אותך מכל
התבן כדי שאוכל לראותך
מבודד
הפרד ומשול.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
ארצישראל
חיוכיה של ירושלים מופיעים בקרני השמש העדינות, ברוח הקרירה,
בחרדי המעשן החוצה באדום ובערס המוכר בתחנה המרכזית ; הם
מופיעים במקום שבו יוצאים האנשים מן הכותל בלא להסב ממנו את
גבם, ומתקנים מדי-פעם חיילת טועה שהכניסה לנשים היא בצד השני ;
בבתי-הכנסת שברחובות

הים נראה קצת מאיים בלילה. הוא שולח גלים חשוכים שמאירים את
עצמם באמצעות הקצף המעניין שלהם אל תוך החושך והחולות הבודדים,
יכול באובייקטיביות מפחידה לבלוע אל תוכו, בשקט, כל אדם לא
זהיר שייכנס יותר מדי פנימה וייבלע אל תוכו.

הומור
אתה לא אוכל בשר, אתה לא אוכל קפיטה, לא קוסקוס, לא ביצה, מה
אתה אוכל, מה?" נוהגת לשאול אותי הדודה שעבורה בישול הוא עונג
רוחני עילאי. אחר-כך היא מקבלת ממני ומאמא שלי תדרוך ועזרה
בבחירת המאכלים שאני מוכן לקבל.
ומה אני באמת אוכל?

הרהור
וזהו. אין נפש חיה. כל-כך קל לשאת שתיקתכם, ימים לבנים.
אני מאוד אוהב את השתיקה הזאת. בעיר, עם כמה שארצה, לא אמצא
מקום כזה.

אוהב את שעות הבוקר הקלות האלו.

אחרי שצחצחת את השיניים והסתרקת מעט, אתה מחזיר את המשחה
והמברשת בצורה מסודרת אל השקית שלהן ואל התא שלהן בתיק הרחצה,
ומשיב אותו לארון. משתדל לסגור אותו.

הרהור
לא ציפיתי למצוא כאן הודעת פיצוי ממסדית בין כל הנרות, הפרחים,
המודעות והשברים, אבל היא כאן, כחולה, וקופלה ע"י בן עוולה.
מישהי עוברת, ומביטה בארון החשמל שהמוות זורם בו במבט מפוחד,
מתכנס.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
ואיך פתאום גדלתי
ואיני עוד מה שהייתי
פעם
בעבר.

צללים, אפילו החשוכים והאפלים ביותר-




אם אין אני לי
מי לי?
אולי גילי?
נילי?
צילי?
נילי?


ניסן בחיפוש


תרומה לבמה





יוצר מס' 852. בבמה מאז 15/10/00 1:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לרן חורי
© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה