|
"אולי יש ואולי אין
מציאות אחרת לדברים
צבע היום
איך שהרגשת כשהיית
ילד
תחושת מלח
על רגלייך הצרובות משמש.
לעתים המים צהובים,
לפעמים הם אדומים
אבל באיזה צבע,
באיזה צבע הוא הזיכרון שלך,
זה תלוי ביום.
וזה מה שעושה את כל ההבדל.
היום, הצבע, ההרגשה,
הזיכרון..."
וגם -
"הולך נגד הרוח
המדרכה מתנדנדת
אני סומך על הגשם
שימשיך לרדת
שיימשך הלילה
אהובתי אל פחד
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"
והכי הכי -
"ושיר שנכתב
כמו יזכיר לי
תמיד
יזכיר לי אותך
לעולם..."
האחרון שלי,
זה שלפניו - של שלום.
והראשון - הוא של "תקוות גדולות"
אה, והשאר שפה - הם גם שלי.
שלי ושלך.
לעולם...
את והוא והזמן שעובר.
את - והוא.
מין מוסד שגובר
|
לו רק זאת
ידעתי
שהסוף -
אין הוא סוף
כי אז - לא חששתי
ליפול
או לחדול
|
צריבתן של שפתייך
מגע שנחפז
את מה שהיינו,
את מה
שמאז
|
אהבתי אותה
והייתי איתך
רציתי שתהיה שלי
ולא גיליתי לך
|
הולך ומאבד את עקבותייך בחלום
ומנסה רק להבין מדוע ככה, סתם, פתאום
הו כשעזבת כ"כ שקט, כ"כ עצוב,
כ"כ מעט
את חסרה - הו, כשעזבת...
|
ויודע שאין לנו כלום,
כך מראה
ופורט לך עוד תו
על מיתר מדומה
|
אהבתי להסתכל בעיניה
ובהן עולם אחר, היא הכל
לחייך, לחבק את כתפיה,
להתחיל, להרגיש, לא לחדול
|
ילדים שגדלים,
הופכים אנשים
ובדרך הופכים הם כאן
גם חיילים.
|
המים כמו נוגסים
בקו החוף
בחול הזהוב
|
פעם הייתי חושב
שהאהבה שלי אלייך
היא כמו אבן.
מתחזקת - לא משנה מה יקרה.
|
ופוחד - האם סיכוי יש גם לי
לאהוב אותך כל כך, התאהבי אותי ?
וברקע אוהבת גם את השני
האומנם את אוהבת אותו,
את השני
|
כשבכיו של הסתיו
אט נושר לו בעליו
בסופו עוד הקיץ
כמו תוהה על עלומיו
|
מתהלך - כמו רועה
בשדה השקט
מכונס בשברי
מחשבות
ונודד -
נודד עד בלי די,
עד בלי תום
געגוע.
תשוקה.
אכזבות.
|
הידיים שלי,
אם יסתכל עליהן מישהו
לא ימצא בהן כלום,
שום דבר ייחודי
|
|
די, נגמר לי.
סוכרזית החיננית
מחפשת ולא
מוצאת. |
|