|
רם צ'קרוב - אומן תת-שוליים ישראלי.
מקיים את אומנותו משנות השבעים המאוחרות של המאה
העשרים.
כתב והלחין כבר למעלה מאלף וחמש מאות פריטים.
מעולם לא עמד בסטנדרטים הגבוהים של תעשיית המוסיקה
והפואטיקה הישראלית.
דיסקוגראפיה (הפקה עצמית, ייצור ידני, תפוצה
אפסית):
"קריעת שמה של אחרית" - יולי 2002
"קצוץ דק" - דצמבר 2002
"אגורה..." - אוגוסט 2003
"המורא הגדול" - אוקטובר 2004
"רוק ונוזלים אחרים" - אוגוסט 2005
"כרונולוגיה שקטה" (לקט 2002-2005) - מרץ 2006
"מבט שקוף, שמים שחורים" - ספטמבר 2006
"שום איש" - אפריל 2008
"סיוט לכל דורש" - יוני 2009
"אגם שכחה" - 2011
התכתבות בנוגע לדיסקים וחומר מוסיקלי, נא להפנות
אל:
holycowsprod@yahoo.com
העבר, עבר
ופגיעתו רעה.
העתיד, הוא משהו דוחה,
שלא מעורר כל רצון בנגיעה.
|
ומה בסך הכול רציתי?
רישיון לאהבה עצמית.
קצת
כי גם לכלי מקולקל מותר
|
אולי, כדי שלא תראה
את גודש החדווה,
כדי שלא תדע,
מה סיבת בואן
|
הוא אליך זורם
וסוכר בעצמו.
|
פתאום, האור הבליח,
מביך בעוצמתו.
|
לעולם מבקשים הם
את שאין בעגלתי.
לעולם אני חסר,
גודע ערגות
|
עיוורת למראות
ואטומה לרחשים.
לוטפת רק את אובדנה,
בשיח של קוצים.
|
פליטת גורל חפשי שמיים
במגרות ליבך הנעולות.
|
מצדיעים לה באלם פיהם
ונותנים לך לחגוג
את רגע ניצחונך הארור
|
ואם לא שקר הוא,
הנו אמת
והאמת, הרי כואבת,
תמיד כואבת
|
כל כך הרבה שתיקות, שיש לשתקן
ולעזבן במישור הפחד הגדול,
זה, שמחזיר את דמותך מן המראה
|
שלא כבחיים,
בהם נאה שתיקת המוות,
ספירת ימים בתריסים מוגפים.
|
את הסוד אטמין בארון עופרת.
את הארון אוריד לבור עמוק
ואכסה אותו בנהרות בטון
|
יושב בפינת חולי, גדושת כל טוב,
ומביט בטיפשות, שגודשת את עינייך,
ביופי הריק, שאין בו כלום מלבד צורה,
צרה צרורה כזר פרחים
|
תן לי את האמצעי, להאכיל אותך בתרמיות.
|
ואנו הרוב במישור הצחיח,
אחידים במאוד, מאוד.
מסמנים אות קלון, בעיקר על עצמנו
ודוחים לעולם הפתעות.
|
אני ילדה קטנה,
ישובה בכיתה
בנות, בנות סביבי,
בנות, בנות.
|
בתרמית ניחומים קצובת ימים
ונעדרת רחמים
וחמלה אין בחיים,
כי כלים הם וסופם קרב,
|
אני הולך לשום מקום.
גם את הולכת לשום מקום.
השום מקום שלי מיוזע ומצחין מכניעה וייאוש.
השום מקום שלך מתהדר בצהלות הערצה.
|
גבולות,
שכותבת את עליהם,
רק כותבת,
לא חוצה ולא משגת,
|
כי לה
היה רק הכוח לחלום,
לא לטרוח,
או לאסוף כוחותיה
|
תסכול, מרירות, זעם
דיכדוך.
|
פעם הייתי,
היתה בי תועלת
הייתי דבר מה שימושי
|
כל אחד חי את הזיית חייו.
חי את שרוצה הוא להיות,
עד כמה שנדיבות גורלו משגת,
עד כמה שהיא נותנת.
|
אך הכאב, דרכו נכלמת,
כנתון במאסר.
דמעתו של הקולמוס המיוסר
|
וריח הפופקורן כבד באוויר
ורעש פיצוחו התדיר והמעצבן
הוא פס הקול היחיד שנשמע
|
ודבר לא נסתר מעיני
ודבר לא נסתר
כי היופי הזה,
מאוהב בעצמו עד בלי די,
|
חיי צפים על פני נהרות לבה רותחת
כלוחות טקטוניים דקים
כוופל בלגי, מתקתק וצרוב,
נוקשה ושרוף
|
וכל שהיה, היה.
היה טוב וטוב שהיה,
בעבור זה, שהשאיר הספד
על שהיה ולא ישוב עוד,
|
שמתאווה אלי חלום
ומפוכחה כנפול עלי שלכת,
שפסקו מלהטם.
|
לא רק את זקוקה
לחום, ליטוף ומים.
|
כמו לצפות את בואו של אגרוף
ואז לחטוף אותו,
עם כל ההלם והכאב
|
את האש לא מכבים כבר במים
והמים צורבים כאן כמו אש.
|
תחייכי בליבך לשמים,
כדי שהם לא יבכו כאן איתי.
|
יש ימים, בם השמש עולה,
כאותו שה, שנשרף על לא עוול בכפו,
ובעבור עוונותיך שלך, הועלה לעולה.
|
ואולי כאב זה הינו נורא אף יותר,
כי אין לו נוחם בזיכרונות
וערגת געגועיו צמותת רעב וחוסר
|
כי השתיקות
יורות וזועקות,
|
לקום כל בוקר מחדש
ולכלות את האויר בנפשך.
|
כמה ימים של דם נחצה
כדי שנמצא כאן
מעיין אחד של שקט.
|
אמא היתה האתון הטובה, שם בבית,
כל הזמן היא עבדה את הבית
ועבדה בשבילו.
|
ניצב מול האמת,
אך האמת חומקת.
תמיד היא משיטה אותם,
מעבר לנהר.
|
אצבעותיי סמוקות הלחי
זורעות בך
מבוכה עורגת שקט
|
החיים מפיגים בי את השעמום.
השעמום מפיג בי את הרעש.
הרעש מפיג בי את החיים.
|
ושמי, כל-כך ידוע, תמונתי בעיתונים.
מוצא לי פרנסה מכישרונם של אחרים.
|
בודק כאן דופק כל שעה
וכל שעה, ניבט המוות מעיני הנשמה.
מבט נצחי, מבט בוטח,
|
המבט מושפל,
כי למה לו לשאת
את גבהות האמת,
בעולם שכולו שקר.
|
בהגיע הסתיו,
עת נפשך בצינה מתקדרת,
אז נפתחת הדלת בפני.
|
מכות גדולות
לא הורגות עץ זקן.
הן רק מותירות אותו בסבלו
|
העץ נע בחייו,
במקומו הוא נע
מוסע באדמתו
במרחבי הזמן
|
ומעבר לחומה
רואה אני אתכם
|
ולוא היו בי המילים לומר לך
מה חושקת בך נפשי
|
בידי בוא אחוז
ואל גיא שכחה שאני
|
מעוות,
כי כך רצה אותי
האל הטוב שבשמיים.
|
את הוד זקנתך הרפוסה
תלית על קולב הבגדים
בארון גן העדן האבוד,
|
אביך, עשיר מסריח,
יושב על הר כספים.
זורק פנינים בקשת
לתוך פיך המפעים.
|
ואני, מכת גורל לא בקשתי.
באמת שלא,
בקשתי מתת, מתת גורל,
|
מאוכלס זרות ועטוף סימני היכר סמליים,
מנותק מאפסות מקורותיך
ונוח ללבישה,
כפרוות נמר נטול רוח חיים,
|
הנדס בה מילותיך,
חצוב בה,
עד שתרצה,
עד שתתרצה,
|
מרוקן מכל ממשות
ומלא כנהר מים רבים,
שסכר עצרו
|
אני נזיר, שהבשיל בחוסר אמונתו.
מסוגף עינוגים,
שאיבד את דרכו של עולם.
|
מלא אותה בהדר סירחונה
עטוף קרום דק המשווה לי נפח,
המקצה לי חלל בעולם
|
ורק הם עדיי
שמיים עיוורים וארץ אילמת
שמיים רחוקים וארץ חסרת מנוחה
וסדק, בו זרע טרם בא
|
את העוגן בספינת הסער,
מעגן שלי בלב ימים.
את תקות היום באי הפחד,
כך ביחד, כבר שנים.
|
שנתיים באותו החדר
ועתה נותר רק החלל.
אתה והוא כל כך דומים,
לשניכם לא נותר כבר דבר.
|
עץ נותן פריו,
באמצע שדה קוצים.
נותן פריו העץ
ולא יאכל איש את פריו
|
אין מנוחה ולו לרגע,
אדוני עולם, שליטי הפגע.
אדוני הרהב בשמיים,
נופלים כקורבנות.
|
יש בך פה פעור זעקה,
שאיש לא רואה,
שאיש לא שומע
|
ממלאה אותה אויר פסגות
ושוחקת פניה ופנימה בגרגרי צורן בוהקים.
מחוררת בה חללים מטים לנפול
כעיר מופגזת, שאבדה בחול
|
מגבת לוטפת כלי מיומן,
שיודע לתת ונאטם עם הזמן.
|
אחרי שעפו הציפורים
והאדמה נחרכה,
אהבתי פרפרים שחורים
|
בחיזיון הבגידה,
שמרחיקו מארץ החיים
אל ארץ המיתה
|
ויהיה זיכרון ימיך
לנוחם ותקומה
ולחוזק החיים,
על פני האדמה.
|
עבד עשור שנים,
עד שכמעט חטף שבץ.
הבין שהוא ניתק עצמו
מכל משאלותיו.
|
בזה שלא איתנו
אשר טמון בזעקת כאב,
מתחת קרום ההדחקה הדק.
|
רוצה אני לנוח בין רגבייך.
למצוא חלקה קטנה לנשמתי האוהבת,
בין צפיפותם הזקורה של גבעולייך,
הדוקרים בי מרחק,
|
את הספק, את הציניות
אימצנו אל ישותנו, אל ליבנו
והם מנהלים אותנו בצעדים מדודים
|
מזגגת בהם מבטך,
עוברת דרכם,
כאילו לא היו,
לא בכלל
|
חלוש בחוזק צדקתי,
מיום בואי, עד יום מותי
ליצן חצר לנשריי
שניזונים מכבוד פגריי
|
ובעיקר בהתעלמות מן האמת,
כי אותה,
אנחנו לא מוכנים לסבול,
אולי רק לסקול,
|
מקדש מסתורי
בתוך ג'ונגל עבות
ושקט נפשי
בו תוכלי לקוות.
|
מחפשת איזה רוגע ומוצאת רק דאגה.
את היד רוצה לשלוח, את זקוקה לנחמה.
|
ובחוץ, איש לא מקשיב עוד.
כי בחוץ כולם יודעים,
שאותך צריך לשכוח,
פן יקומו החיים.
|
התורן הנשיאותי,
מנבצרות זמנית,
עכשיו קורא אליך.
|
השקט מזמן
קטעים של השלמה,
אך הם מתפוגגים,
כל יום בכל שעה.
|
כאן הבדידות קורעת
כל נים בנשמה.
והחירות היא שקר,
כשהכאב נורא
|
אם היה בי כוח להבין,
הנשמה בי לא הייתה נמחקת
|
הייתי דביל, שחזר בתשובה
כי גילה שזה יותר זול
מלקנות כל יום מנה.
|
בין קירות מאפירים, עשן עולה,
שואף את השחור וממלא מאפרה בשלל כמיהות.
|
זמן רב חלף, אולי הקול נדם.
את לא יודעת, כמה את חסרה,
בכל מה שחולף.
|
כל אחד צריך גם לפעמים דקה של שקט.
לא לראות בכל שניה את כל הרוע מסביב.
|
עמוק בתוך השחור,
כבתוך צלקת,
מה עוד נותר לך
להסתיר ולא לזכור.
|
אתה אחי,
ולי היו רק אחיות.
קבל ליטוף,
כי כך עושים גם לחיות
|
הסער יבוא, היי מוכנה
לרגע הפחד איתי בזירה.
|
הקץ, תמיד הקדיר פניו ברקע החיים,
אך לה תמיד נתן את התקוה.
|
לא יודע
אם עוד פעם תפרחי.
ואולי, שבויה בתוך עצמך תהיי
|
תעיף את הידיים ותתלה את עצמך
|
זה לא אומר, שאשנא אותך לעד.
זה לא אומר, שתמיד עדיף לבד.
זה רק אומר, שאני רוצה לברוח.
הלב בי מת, כשאתה מכה בכח.
|
כלול בדיסק "המורא הגדול" (אוקטובר 2004)
|
אולי את לא יודעת איך
למתוח קו ולשייך
את תחלואי האז והעכשיו.
|
איך החלטת פתאום, שהיגיע יומי ?
ואני, רק רציתי לחזור לאשתי ולשתי בנותי,
אבל את, הרוצחת, קטעת את הכל.
|
היא כלבה קטנה ממין אנוש,
שחוטפת כל היום בראש
|
מה עושים עם כל הכאב הזה ?
לא נותן מנוחה, לא נמוג,
כל הכאב הזה.
|
אבי הבין לפתע,
שאין לו צורך בי.
רצה להיות ילדה הקט
של הורתי שלי.
|
בחייך שליטה,
ברוכה ומייסרת.
היא העונש
ואולי היא הברכה היחידה.
|
רק הוא לבד קיים כאן, תמיד אינו ראוי,
ליד מושתת, לחיבוק עוטף וחם
|
לעטוף עצמו בשקר,
להסתיר את האמת
ולדעת שכל רגע
הוא עלול להתמוטט
|
יודעת, שנגמרתי
ויותר כבר לא אקום.
שורטת את פינות חיי,
שמתות משעמום.
|
נמאס לדעת,
שהאור תמיד רחוק מכאן.
שהעולם הזה פשוט חולה מבני אדם
|
תפסיק כבר לקשקש,
דברן נטול כנפיים,
כבר איש אינו קונה את הסחורה.
כוון למטרה ורד מהשמיים, לאדמה.
|
כל אהבותי לא תמו,
הן לא כאן כדי להקשיב.
|
אני חיה של ניסויים
והורידים מזמן אזלו לי,
כמו הכוחות להינחם.
|
מתקיים בחושך, לא זוכר כבר מה זה אור.
לא ממש יודע וממתין שיעבור
|
והזמן שאוזל, זהו זמן החיים
ומפלס התקוה בו יורד.
מעביר את חייו בתבוסה רצחנית ושוקע.
|
עם רכב שטח, חורש על מדרכות.
קורע את הלילה וגם עושה שורות.
|
לא לך אפריע, אהובה.
ארד לי לקברי, אחבוש לי מצבה.
|
יש בך נער, ניצוץ אלוהי,
הוא קבור במשעול חייך.
|
כל שנראה בטוח
תפס פתאום תנודה,
כמו איזה מזח צף בסערה
|
בבואי, בלכתך,
הן תמיד אהיה אסיר של מבטך.
|
לא יודע מה יהיה,
אין לי כוח, לא רואה,
לא חזק בציפיות,
לא יודע מה להיות
|
על חלומך הגני, אל תוותרי לאיש.
זכרי מה הויתור עשה לאיש אחד קשיש
|
כלול בדיסק "אגורה..." ( 2003 )
|
ואת לא לידי כאן,
כדי שבך אוכל לבהות.
|
איך נזרקתי מהבית,
בעסקת מקרקעין.
העתיד נראה מבטיח,
איך חטפתי לפנים.
|
את לא רואה כבר איש, ולא רוצה.
וכמו תמיד, מצאת בפעם האלף
את סימני הגאולה.
|
מקבלת את החרא
ואוכלת צעקות.
במשרד אין לה תחליף,
אך גם אין אפשרויות
|
תן לי כח לעבור את היום,
גם אם בראש שלי שדים שחורים.
|
אנדרו גאון פרק את כתפו,
הוא ניסה כך לחסוך במקום.
הכאב, שקורע את לב נשמתו,
לא הותיר לו מקום לנשום
|
בוא נקבור את הראש,
עמוק בחול.
בוא נושיב את התחת
והכל יעבור
|
נולדתי בתוך קבר
של רקב ומתכות
|
שולח את ידו, אולי ייגע,
בנפש מסבירת פנים,
באוזן קשובה.
|
על המצאת האלוהים
ועל רצח העמים.
על הכפייה והטרור
וסילוף החיים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
כלב נשך אדם זה
לא חדשות. כלב
בוער זה חדשות.
אז אל תנסו ללטף
כלב בוער, זוהי
חבלה בראיות.
(מוצג א') |
|