"חזרתי להתיישב על המיטה,בוהה בתקרה הצהובה ונודדת
הרחק אל מחוזות אחרים,תועה בין עולמות זרים,מחפשת את
מקומי,אך לשווא.חשתי כלכך תלושה,כל כך אובדת. לפתע
התגנבה אל לבי תחושת חוסר אונים ופחד:מה אני עושה
כאן?!"(מנסרות)

לנועה, כמו לנועות רבות לפניה, לא איכפת מה תחשבו על
מה שהיא כותבת. היא כותבת בשביל להוציא את זה החוצה.
היא מקוה שתאהבו אבל לא יזיז לה אם לא...

כשתבוא אספר לך שהתגעגעתי לחיבוקים,לשיחות לנשיקות, לנגיעות

הפוגה מדומה אך הייתה זו הפוגה מדומה כי מה שהיה צריך להעלם, לא באמת נעלם הקול היה עוד קיים...

עם הפנים לקיר הוא יחדור לראשי. למחשבותי.למוחי. הוא יראה הכל-וכל שיראה יהרס. בזה אחר זה הוא יפגע בחלקי הפנימיים אני ימות...