|
 מתוך " בדרכי אינסוף" חוברת בסדרת "רפי צור " מאת אהרון אבדי |
נולדתי באות
חייתי במילה
אמות במשפט
עדן חוזרת מגן הילדים
שמחה ומאושרת
בקפיצות ודילוגים
הביתה ממהרת
לפגוש את משפחתה
הידד חיש מהר
רצה עדן - לאן? לדבי בחצר.
|
"רחב רחב הוא הים" לחשו האדוות
"והאופק?"
|
אילו מילותי שלי יכלו לדבר,
הן היו שותקות את שתיקותייך,
הוגות את עורך,
מלטפות את שדייך,
ונוגעות יד ביד
במתווה ירכייך.
|
בסוף הם ימצאו אותך תלוש
בתוך ריבוע של נייר עיתון
זרוק על הרצפה
נשען על השולחן
במורד גופך ייעצר הזמן
בו נלחמת כדי להגדיר את עצמך
|
צלם מקום נייטרלי
שלפנים היה גיא הריגה
אני הייתי בנו של הטלאי צהוב
ואת היית בתו של התליין
|
צלם מקום ניטרלי
שלפנים היה גיא הריגה
אני הייתי בנו של הטלאי צהוב
ואת היית בתו של התליין.
לפנים חיפשו אבותינו האחד את השני -
היום נמצאה האבדה.
|
גרורות האהבה ההיא הוסרו,
הוסר גם הגידול הממאר -
את כולן צררו רופאי בשק
וכלאום בדמי שכירות
בבית נכות עלוב ומתפורר
|
הוא טיבע את החוק
בחותם של מלכות -
הן המלך עירום בחוצות.
על מזבח הזכר
את היית הקורבן -
פילגש בגבעה של פרוצות.
|
אליהו הנביא
סתם עוד טרח שברח
מבית חולים "אברבאנל",
אנשים טובים נתנו לו יין
שישכח, שיתמסטל.
|
במשך כל חיי עומד אני מול המלט ...
|
זמן שאול
ביני ובינך,
אני עודני כותב,
אך אתה כבר אינך.
נותר רק הדף האחרון -
שנגע בידך,
חי, צומח, דומם.
|
יש בך את אותו המוות הצפוי של חיי,
אותה הנקישה מעבר לדלת,
צעדיי,
וידי המסירה את הבריח:
"שלום, היכנסי ציפיתי לך"
|
עם השנים אנשים לומדים לסגור בקבוקים
ולקבור אותם עמוק
בתוך השקט של עצמם.
אך גם בקבוקים,
כמו אדוות,
שבים לחוף
כדי לנקום דמם.
|
עצמי עינייך,
ולבטח תחושי
נתיב דמך -
דמי
|
קשים היו הימים,
כשנסגרה הדלת אחר דמותך,
ובצילך נשמה רוח הריקנות
דרך החלון.
|
אלוהים שלח לי אותך במתנה
בלי חסידה
ובלי מקור
כך סתם מן האור
|
ברית מילה,
או ברית במיל,
אולי סתם געגוע ישן
ששב והבהיל.
|
בדמותנו בצלמך
נותר לימלום אהבתנו
מנותץ וזנוח.
אדמת בעל
שאין בו אל
חלקה של זיכרון שכוח.
|
זה קורה וקורס
הרקיע הרקיע, (herkia harakia)
ונמוג בעשן
על עב ענן.
|
רכבת אקספרס לגיא צלמוות
שורפת מסילות של חלומות אבודים
נוסקת לקו האופק,
מרחפת בשמיים -
ועוצרת לרגע לדבר עם אלוהים
|
מעל השמיים
הכל נראה קטן
אפילו כאב אוב,
כאילו לוחש הוא בשקט:
"אל דאגה, ניפגש שוב בקרוב".
|
מעל השמים
הכול נראה קטן
אפילו כאב אוב,
כאילו לוחש הוא בשקט:
"אל דאגה, ניפגש שוב בקרוב".
|
אם המילים יכלו לדבר, הרי שאך סביר שהיו בוחרות לשתוק!
|
|
|
נגס לו
אנאגרם עוד יותר
שנון למילה
סלוגן (תשובה
לעז רדוד) |
|
