|
"בקומך בבקר משנתך, פו," אמר לבסוף חזרזיר "מה אתה
אומר לעצמך?"
"מה יש לארוחת בוקר?" השיב פו "ואתה, חזרזיר, מה אתה
אומר?"
"אני אומר: מי יודע מה יתרחש היום."
פו הניע ראשו מתוך הרהורים. "אותו דבר" אמר.
פו הדוב מאת א.א. מילן
היד שלו מהססת, אבל איכשהו מסתבכת בתוך השיער שלה.
היא מסמיקה, הוא מאט. הם נעצרים מול הרמזור והיא מתנפלת עליו.
היא אמנם לא ממש בטוחה עדיין, אבל מה זה משנה - זה כיף.
|
"את יודעת, רוזי, פעם היו לך עיניים אחרות. היו לך חיים
בעיניים. עכשיו זה נעלם."
אני מחייכת בכוח. בא לי להקיא.
"ככה זה סבתא."
|
"אז לאן את צריכה?" הוא ממשיך כעבור מספר דקות.
"אני רוצה להגיע לסוף העולם", משיבה. הגבר כמעט מאבד שליטה על
מכוניתו. "מה?! לסוף העולם?!" הוא צורח. "את השתגעת?!"
|
A warm summer breeze
Drifting for mails
|
כאן אני עומדת
למעלה מביטה
|
ליד ביתי גדל עץ.
עץ צעיר, חזק ושורשים שלח כדי להישאר.
כל בוקר, לפני השיעור, ליטפתי ענפיו
בחיוך קעור.
|
איפה אתה מחכה לי?
אני יודעת שאתה מחכה
כי שמעתי אותך.
|
בוחרת לריב
או לחיות בשלום
להתעלם, להשתעמם
לדרוך במקום
|
גם בנים בוכים
אינם חסרי-לבב
הכאב לוחץ לרגע
ואז חולף כעב
|
שוב תנסי לגרום לו
להרגיש.
|
בת היקום, ילדת המראה,
בגדת באהבת האמת הטהורה
קללת רעב נצחי עליך תחול
בעד ליבך השחור וצחוקך החלול
|
אתה כל כך מרוצה, חיוכך הזחוח מעטר את פנייך
כל אימת צלחת עוד סיבוב בלי להתנגש בשום תמרור.
|
אף פעם לא דמיינתי
שאני אחד מאלה
|
שוב
השקט מתגנב ובולע הכול
|
הלכנו לים,
(אני נורא אוהבת את הים)
|
כמו אחרי קורס חובשים
כל היד חורים
והיה כי יאוחר
הרי שלא יישאר ממני דבר
|
על שעל אלך לי
בצעד מתמשך
בוחנת עלים ונעלים ישנות.
|
אין ברירה
זה בין השורות
רוצה יותר - תחשבי פחות
|
לא מחפשת יותר מדי
לא במיוחד
ולא במקרה
|
תמיד אותו ריקוד האינסוף
קורע לבב (ואולי גם עור תוף)
|
אבל ברגע ששתקתי
ידעתי שמשהו השתנה.
|
איך
אהבנו ואושרנו
היה גדול
ופתאום שכחת הכול
|
תן לי רק שקיעה אחת
בנופו של הר געש
רק יד אחת חמה
|
באהבתן האין קץ
הותירו את ליבי לרועץ
|
אני מחליקה את החרב במהירות ממנו. התנופה מסובבת וזורקת אותי
ואת החרב לכיוון חזו. הוא קופץ לאחור ושולח את חרבו אלי. אני
מתחמקת ומכה שוב.
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
איכר, תהיה יותר
מועיל
תצטרף
ל"סטייג'.קו.איל"
הפרולטריון |
|
