|
"הנערה המשוררת עמדה בעמק, כשהיא מוקפת שלושה הרים
ויער אחד. ונדמה לה, כי המקום צר מאוד, כי הנה היא
יכולה לגעת ברקיע באצבעותיה. ואולם אך שלחה ידיה
מעלה, פגעה נשמתה בתהום של האין-סופי, הבלתי-נודע,
הנצחי. היא ידעה והרגישה הכל. מצוקות-רעב,
פירכוסי-ייסורים ופירפורי-גסיסה אשר ליצור ויצור
עברו עליה. היא ביקשה את נפשה למות בשביל שתימלט מן
הסבל הנורא. ניתן לה לחיות את המוות ואת אופל-הקבר.
אבל רוטב-הגשם הגיע עדיה בקברה, והיא התחילה
מתגעגעת על "האצבעות הארוכות, הקרירות, אשר לגשם"
ועל האדמה הרטובה, וניצנים נוצצים ברסיסיהם לאחר
הגשם. גם תפילתה זו נשמעה. העפר הוסר מעל עיניה,
והיא ראתה אדים דקים, רחוקים, הריחה את ריח התפוח
בליבלובו, ותחי:
"אז קפצתי מעל האדמה, ובירכתי את הארץ בקריאת-שלום
שאינה נשמעת בלתי-אם מאיש אשר מת, ושב וחי. ליפפתי
את העצים במו-ידי. כמטורפת, חיבקתי את האדמה. הרמתי
זרועותי הרועדות כלפי מרום. צחקתי וצחקתי מול
השמיים עד שבכייה מחניקה תקפה את גרוני בעוז,
ודפיקת-לב עצומה שלחה את הדמעות למו-עיני. הו
אלוהים, - קראתי - שום התחפשות אפלה מרגע זה ואילך
לא תוכל להסתיר ממני את יפעת- ישותך! לא תוכל לזוז
על-פני העשב, ועיני המהירות לא תראינה אותך בעוברך.
לא תוכל לדבר, ואף אם בדממה תדבר, ולא יענה לעומתך
קולי הדומם. ידעתי שבילך לרוח-הערב מדי יום ביומו.
אלוהים, אך מעט אחליק את העשב במו-ידי, והנה אצבעי
מונחת על לבך! - העולם מתפשט מזה ומזה, ואין הוא
רחב מרוחב-הלב. מעל העולם נטוי הרקיע, ואין הוא
גבוה מגובה-הנשמה. יכול הלב לדחוף ולהרחיק ים ויבשה
לכאן ולכאן. יכולה הנשמה לבקע את השמיים, עד יופיע
בעדם זיו פני-האלוהים. ואולם מזרח ומערב ידחקו את
הלב שאינו יכול לפנות לו מקום ביניהם; ומי שנשמתו
שטוחה היא, ברבות-הימים יתמוטטו ויפלו עליו גם
השמיים"."
יש לי מגבלות.
שונות ומשונות
|
מה קורה חברה, אני יושבת פה מחכה לך שתבואי לנשום אצלי
בצוואר...
|
|
|
"יומני היקר,
אל תשאל מה קרה
היום...
תודה, אתה חבר
אמיתי."
צ'ופניק הג'ירף
ברגע של דו-שיח. |
|
