|
היא נסעה בכביש המהיר, כזה שיש לו מהירות מינימאלית מותרת,
בקורבט האדומה שלה, שעכשיו היא שלה. היא נסעה במהירות של כ-50
קמ"ש. קצת פחדנית, אבל לא נורא. היא תתגבר. אם היו שוטרים
בעולם, הם היו כבר מזמן נותנים לה דו"ח.
|
אני עוקב אחריו, אחרי כל צעד, כל תנועה קטנה. אני מעלה אותו על
הכוונת ו... בום. שקט.
תופס מחסה. הלב מתחיל לדפוק קצת יותר מהר. אני מסמן לשמוליק
שיאגף אותם ויחפה עלי. הוא מתחיל לרוץ. בום בום... שקט.
|
נשכבתי במיטה והתחלתי לחשוב. לא יודע על מה, סתם לחשוב. פתאום
צלצול טלפון. אני מרים את השפופרת והקול בצד השני צועק: "זכית
ב-250 מליון שקל!!!".
|
הוא הלך ברחוב בצעד קצת יותר מהיר מ"טיול בפארק". היה לו מבט
חלול, אפור כזה של מישהו שלפני לא הרבה זמן השלים עם מציאות לא
רצוייה. כבר 32 שנה הוא מתהלך ככה. מדי פעם המבט הזה הופך למבט
של זעם, הוא עוצר וצורח: "הבן זונה!!! שיוכל חרא המניאק!"
|
את תמיד תהיי חלק מכולנו, כי את לא בן אדם שאפשר לשכוח או לא
לחשוב עליו. את לא מישהי שניזכר בה בעוד 20 שנה ונגיד: "הכרתי
פעם מישהי...", "הייתה לנו בכיתה...", "כמה חבל...".
|
לפעמים כשיורד החושך, והולכים לישון, הם מופיעים. הקולות האלה.
בדרך כלל לא שמים לב, אבל אם מקשיבים טוב, אפשר לשמוע אותם.
לפעמים כשיורד החושך, והולכים לישון, הם מופיעים. הקולות האלה.
קולות של צחוק ילדותי ושל שמחה, קולות של בלונים וגלידה, קולות
של הרגשה טובה.
|
|
|
שירה לא חכמה
במיוחד... לא
ככה?
|
|
