|
ילידת 1987, ולכן לא נפל בגורלה להיות נספת שואה.
היא לא חושבת שמה שהיא אוהבת רלוונטי כאן.
מה שכן, היא שונאת.
הכל.
וכמעט את כולם.
הכתיבה שלה היא סיפורים.
או סתם שחיקת המציאות.
היא לא באמת קיימת, ואפילו אם כן, זה ממש לא נוגע.
סימטה צרה, גשם, לילה. נחבאת אל הצללים. חרישית, זריזה. לא
קיימת. עמוק עמוק בתוך המעיל השחור הדק המגיע רק מעט מתחת לסף
המגפיים הצבאיות שמגיעות לי עד הברכיים.
|
זגוגית מנופצת מאחורי התריס המוגף, דם על הרצפה.
הוא מתחיל להפשיט אותי, ואני, מה אני יכולה להגיד לו?
|
|
|
מישהו הזיז את
הסלוגן שלי.
הדס עמיר מנסה
פילוסופיה בגרוש
בעודה נזכרת
שפעם הוא היה
בצד שמאל. |
|
