|
נולדה ב4.7.88, לזוג הורים, אי שם בלטביה.
ככה שהיא אינה רוסיה, אלא לטבית, וזה ממש לא אותו
דבר.
בעמל רב סיימה 12 שנות לימוד ושנתיים של צבא, וכרגע
מוכרת ספרים להנהתה.
כתבה לראש 1 ושמה גם הופיעה במגזין הזה של שייפ.
לא משהו מרתק או חשוב במיוחד.
סתם עוד נפש שמבזבזת אוויר, לא יותר מזה, אבל גם לא
פחות מזה.
הטריקה של הדלת האיצה את פעימות לבי, הם הגיעו, הם כאן, לא
בשכונה ליד, לא בבית השכן, אפילו לא בפתח הבית, הם ממש כאן,
בפנים, בתוך הבית שלי.
|
חשבתי שאז אני אדע אושר אמיתי, לעזאזל צפיתי למין אורגזמת אושר
מטורפת, הרי החוקים הורגים, חונקים ומאמללים אותנו.
|
היד החזקה נשלחת לצוואר החשוף...
|
ההמולה ברחובות השוק גרמה לשערות עורפי לסמור, לגופי להצטמרר
ולליבי להגיע לשיאים חדשים של מרץ. לא הייתי רגילה לכל כך הרבה
אנשים, במתחם צר כל כך ומזוהם עד כדי כך.
אמא הרגילה אותי למציאות שונה לגמרי.
|
ג'יימי הסתכלה באקדח, נתנה בו מבט ארוך, אמדה את גודלו, ורק
יכלה לנחש את כוחו.
היא העבירה את האצבע בשמורת ההדק, הסתכלה לתוך לוע האקדח,
כיוונה אותו לקיר, לדלת ובסוף לראשה.
|
אני מרגישה כאילו שאני האדם היחיד בכל המקום הענק הזה, כל כך
שקט כאן, אין אף צליל של צעידה, אף צליל של צחוק, אף צליל של
חיים.
|
לדמות יש עיניים כחולות, כמה נמשים על האף, עור ורדרד כמו של
חזיר, האוזניים בולטות קצת אבל השיער החום המתולתל מטשטש את
גודלן. ממש עלם חמודות מזוין הייתי פעם.
|
אור בוהק בקע מהרווחים הספורים שבין הקרקע לדלת, העניק אשליה
לעולם אחר, חיזק את התחושה שאין מקום שרע בו יותר מאשר בעולמי.
|
הטלוויזיה דלקה, אורה נראה אף חזק יותר בחדר האפרורי, ישבתי על
הכורסא המעופשת עם סיגריה זולה ביד אחת ובקבוק של בירה חמה ביד
השנייה.
|
הסתכלתי בדמות שנשקפה מהמראה מולי, היא כל כך לא דמתה למי
שהייתי פעם.
|
זה לא שהייתי בן הבלייעל הכי גדול בעולם, זה לא שהיה לי לב של
אבן, זה פשוט שהכישרון שלי היה חזק ממני, יותר משאני ניסיתי
לשלוט בו, הוא שלט בכל כוחו בי.
|
הרוח נשפה בחוזקה, ממש הרעידה את גן המשחקים הנטוש.
|
זה מה שאני אעשה כל היום, זאת ההחלטה שלי לחיים החדשים. לשבת
פה, באמצע שום מקום אבל בתוך כל מקום, ולראות איך החיים חולפים
מולי. אולי ככה אני אבין את הכל טוב יותר.
|
ידעתי שאני אולי לא מלך היופי, אבל אני גם לא כל כך מכוער.
תמיד מצאתי בנות שהיגיינה הייחודית שלי לא הפריע להן.
|
לא יכולתי לסבול את זה. הרעש הקיף אותי, הפתיע אותי מכל כיוון,
בכל דקה, הרגשתי שעוד שנייה יתפקע עור התוף שלי, שבכל רגע הראש
שלי יתפוצץ.
|
הטחתי את הכוסית הריקה בחוזקה על הדלפק. "עוד אחת", פקדתי על
הברמן. זאת כנראה תהיה הכוסית השמינית, אולי התשיעית, בשלישית
בערך הפסקתי לספור באמת.
|
היינו חבורה ענקית של ילדים עם מטרה אחת ויחידה. הייתי מוקף
באחיי ואחיותיי והייתי בטוח שאני יודע אהבת אמת מהי. העולם
החיצוני לא היה קיים, היינו מעבר לאופוריה, מעבר לגן עדן.
היינו במקום ששייך רק לנו, ילדי האלוהים.
|
כל מה שרציתי היה למות.
זאת הייתה מטרת קיומי, למצוא דרך מדהימה ומחרידה שבה אני אוכל
למות.
ככה שידברו עליי עוד הרבה אחרי שאני כבר לא אהיה קיים.
|
לאון שנא את עצמו. הוא שנא את עצמו כל כך שזה הפליא אפילו את
השונאים שלו.
|
לאקי היה בחור ידוע בעיר, וכל אדם ברחוב ידע לספר לכם כמה
שלאקי בר מזל. משם הגיע הכינוי שלו, לאקי היה כל כך בר מזל,
שאף אחד כבר לא זכר את שמו האמיתי.
זה לא שללאקי הייתה עבודה מוצלחת ביותר, חברה מהממת או רצף
מדהים של זכויות בלוטו, ללאקי לא היה דבר מזה.
|
המחט נכנסה לתוך הוריד, זה היה מהיר, יעיל, לא הרגשתי שום
כאב.
לא רק שכבר הייתי רגילה לאותה פרוצדורה, מזמן כבר לא הרגשתי
דבר.
|
'אני הולכת למות', מלמלה זואי בשקט, לעצמה.
|
יצאתי לחפש את השפיות שלי, זה מה שכתבתי על השלט בכניסה לחנות
שלי. לא הסברתי יותר מדי, כי ידעתי שאף אחד לא יבין.
|
היא ירתה לעצמה בראש. לא כדור אחד, אלא שניים. היא הכניסה את
קנה הרובה לתוך הפה, עצמה את העיניים ולחצה.
בום.
|
אנשים קראו לה תקווה. אולי בגלל העניים החומות הגדולות שלה,
אולי בגלל החיוך הלא נגמר שלה, אולי כי תמיד היה נדמה שלתקווה
שלה אין תקנה.
|
לא עכשיו, המניאק הזה השאיר את התריסים המזוינים פתוחים
לרווחה. הוא ידע שיתושים, מוצצי הדם המנובלים האלו, ימלאו את
הדירה שלנו, הוא ידע שכל מיני חרקים בני בליעל יזחלו על הרצפה
שלנו, הוא ידע שחתולים מטונפים מלאים בקרציות ימצאו את דרכם
לדירה בשביל הקלה מהחום ו
|
היא יושבת שם,
מבכה את המתים,
|
מסיכה אחת מתחלפת באחרת,
שקר נערם על שקר
|
|
|
דאס איסט איין
שלכט פרישטיק
("זוהי ארוחת
בוקר גרועה"
מתוך השיחון
הגרמני - עברי,
הגירסה שלא יצאה
לשוק) |
|
