לאחר קריאת יצירות עד אבדן חושים, החליטה הפוצ'קה
שמן הראוי שגם לה עצמה יהיה בית לאמת שלה.

פוצ'קה, ילידת חורף 1986, כילידי חורף רבים וטובים
מזוהה עם המלנכוליה ונגיעות של סכיזופרניה (לא מכבר
גילתה שהמחלה נמצאת במשפחתה, עכשיו הכל ברור).

אוהבת לחשוב, חושבת על דברים מוזרים בעיקר. אף אחד
לא מבין אותה (אפילו היא לעיתים לא מבינה את עצמה).
מלודרמטית לא קטנה ונהנית מזה! כל הרגעים בחייה
הופכים לסצינות אשר יוצרות, בסופו של דבר, פארודיה
גרועה על חיים של בנאדם. בד"כ תוכלו למצוא אותה עם
הראש תקוע בעננים, אין מקום לדאגה, זהו הבילוי
המועדף עליה. פילנטרופית באופן כללי, עד שמרגיזים
אותה. כששלמה ארצי שר את השורה- 'הרבה בדמיון, מעט
בחיים', היא יכולה להישבע שהוא מתכוון אליה. מוזיקה
תופסת חלק נכבד בחייה, היא משתדלת לקחת איתה את מנת
החמצן (שנקראת גם 'הקייס') שלה איתה לכל מקום.
פוצ'קה מתאמנת בלהיות מחוסנת מפני החיים על כוכב
'ארץ', אך עדיין ישנן מס' חולשות מרכזיות שהיא לא
מצליחה (וקרוב לוודאי שגם לא תצליח) להתגבר עליהן;
היא הייתה מגלה אם לא הייתה חוששת שתשתמשו בזה נגדה
בשלב מאוחר יותר.

דברים רבים ניתן להוסיף על פוצ', אך היא מבטיחה לכם
שאת רובם לא תרצו לדעת.

זמן היה איש שלא אהב את ההווה, תמיד חתר לעתיד. 'בעתיד,הוא אמר, יהיה לי טוב'. כך היה חי בציפיה לרגע הבא, וכשהגיע הרגע ההוא, לרגע שאחריו..

אכזבה ציפיתי בכיליון עיניים למחוות התעניינות קיוויתי לגעגוע קטן שיבעיר את ניצוץ האשליה

מונולוג אחרון חוסר אונים אני שוכב פה מתחת לסלע, אין לי מושג כבר כמה זמן. לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי. אני מדמיין עצמי במסעדה מפוארת, צלחת עם סטייק עסיסי מונחת לפני ואני מתענג על הריח המתוק של הבשר הרך.

'בטיפול' 'אני לא יודעת מה קרה, הוא היה ילד כ"כ רגיל ומקסים... הכל היה בסדר עד שיום אחד סידרתי לו את החדר ובמחשב ראיתי אתר כזה... של... ראובן תמשיך, אני לא מסוגלת...'