|
כותבת פה ושם, בעיקר לעצמה.
נולדה ב-1978, גדלה בכפר קטן ועלום, שם נשאר ליבה.
היום יש לה גינה.
עובדת כמו כולם
ויש עוד.
בגיל 56 אברם טמן באדמה את אישתו עמליה, עימה חלק מיטה,
משכנתא, ארבעה ילדים, לחשושי לילה ואהבה ענקית. הם הכירו בתור
ילדים ששיחקו בשכונה. בגיל 13 שפתותיהם נגעו לראשונה לרגע קצר
ובלתי נשכח ומאז לא נפרדו.
|
אחרי בידוד כמעט מוחלט של שנתיים, שבהן החיים התרחשו בחדרו,
הוא יצא שוב לרחוב ופגש בה. זו לא הייתה עוד התאהבות ממבט
ראשון, גם המבט השני לא הניב תזוזה בלבו.
|
"תחזיק אותה ככה, גבוה. כן, ככה, יופי." יופי יופי. ממש יופי.
מה בסך הכל ביקשתי? כל השבוע אני קורע את התחת, מפרפר כמו
מניאק עם הטנדר, רב עם לקוחות עצבניים ומה בסך הכל ביקשתי? יום
שישי, קצת שקט, כמה שעות.
|
הוא לא ראה את הילדה שחלפה על פניו, הוא רק שמע את קולה. "אמא"
היא אמרה, "למה האיש הזה ככה?" הוא לא יכול היה לדעת בבירור
שעליו היא מדברת, אך לא היה לו ספק בכך.
|
היום אני יודעת שמילים בונות יחסים וגם מפרקות, לפעמים הן
אפילו יכולות לחפות על אהבה שאיננה במתן שם לרגשות נחשקים
|
אני מתקרבת אליו, וביד שזוכרת אותו ואוהבת אותו אני מחליקה
ליטוף על לחי מגולחת היטב ומקרבת את פי לנשיקה.
|
המשכתי לבהות בכוכב שלי ולידו ציירתי את המלים שלו כמו שהן
נרקמו לו בחלל הפה אם הייתי יכולה לראות אותן. למילה 'מרחפים'
הצמדתי סליל נייר ענקי בלי קצוות, פיסלתי ליד הכוכב איש
פלסטלינה כחול בשביל 'גוף' ופיזרתי קצת אבקה מהמילה 'מהופנט'.
|
אני לא מאשימה אותם, באמת שלא. גם אני לא בטוחה שהייתי עוצרת
בשעה אחת בלילה לרכב תקוע, למי יש כוח עכשיו לצרות של אחרים.
כשאתה דוהר בשעה כזו על כביש החוף, מחשבות על המיטה שלך ממסכות
את כל המראות בשוליים וגם את רעשי המצפון.
|
על פלג גופה התחתון לבשה האישה חצאית שחורה חלקה ונטולת אופי,
שעשויה להתאים לכל דבר, כמעט באותה המידה בה אינה באמת מתאימה
לכלום. החצאית הגיעה עד מעט אחרי הברכיים וחשפה זוג רגליים
רזות.
|
עדיין זוכרת את חילופי המבטים הראשונים. הייתי ילדה, גם אתה
כמעט נער.
|
|
|
רק רציתי לומר,
שאם תעשה
"ריפרש" תקבל
סלוגן יותר טוב. |
|
