[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פנינה בר-יוסף
ככה אני מרגישה לפעמים


אל היוצרים המוערכים על ידי פנינה בר-יוסףאל היוצרים המעריכים את פנינה בר-יוסף
היא נולדה בחורף חורפי ביותר
בקבוץ בתוך יער אורנים שם מעל נצרת.
משם היא עברה לאורך ישובים שונים עד
שהגיעה עם משפחתה למרכז הארץ.
הרבה רעמים וברקים ליוו את חייה,
עדיין מלווים, אבל בסוף תמיד
ישנה הקשת בענן.
זו תקוותה.
בקבוץ היא לא נמצאת,
אך את יער האורנים
היא נושאת עמה
לכל אשר תלך.




א.א. גולן
http://stage.co.il/Authors/AAGolan#author

חיים ברליאה
http://stage.co.il/Authors/ChaimBarlia

נטע גנור              
http://stage.co.il/Authors/12449




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
דיאלוג
אתמול יום שישי הוא היה בבית כנסת כהרגלו, הוא מספר.
הנה מתיישב עליו זבוב ולא זז ממנו.
עשר דקות ולא יכול היה להיפטר מהזבוב. 10 דקות תמימות.
רק לאבא שלי הוא בא. לא אל איש חוץ ממנו. ויש עוד אנשים בבית
כנסת.

חלום
היא גרמה לשתינו לחוג על צירנו. רגלינו היו נטועות ברצפה,
צמודות זו לזו, וגופנו נטה הצידה בארבעים מעלות בערך לרצפה.
רק נשמות יכולות לחוג כך ולהתעלם מכוח משיכת כדור הארץ.
כך חגנו על ציר רגלנו, גופנו נוטה ארבעים מעלות לרצפה, איננו
נופלות.

אוטוביוגרפיה
ואז אומר הוא לי כי היום גם אחרי גיל חמישים,
ילדים עוד אפשר להביא...
חבל שלא איתך

דיאלוג
הוא כזה מפגר... נמאס לי כבר ממנו...
אבל את יודעת הרי שהוא מפגר, למה את מקללת אותו כך.
לא, הוא לא מפגר, הוא חולה נפש וגם מפגר.

יומן
לא ספרתי לו עדיין גם למה יש לי הרגשה שאני אחותו ולא אמא
שלו.
ואני יודעת למה ההרגשה.
כי הוא סיפר שכשרצה לצאת עם חברים אמא שלו שהייתה מאד קשה
תמיד רצתה שייקח את אחותו איתו והוא כמובן לא רצה

יומן
הפיה הטובה נמצאת שם במעבה היער
גם השד נמצא שם
בחושך, מי שפוחד, מזזזזננננק עליו השד
ומי שהולך בביטחה ושורק לעצמו בכיף
תבוא הפיה הטובה ותשמור צעדיו
תצטרף אליו לזימרתו, ותשמח בשמחתו

כמיהה
אבא... אני רוצה את אמא.
- גם אני, חמודה...
- למה היא עזבה?

יומן
תמיד חובבת אוספים הייתי.
פעם היו אלה עטיפות המסטיק,
עליהן ספורי ילדים מצוירים.
כפה אדומה, סינדרלה, שלגיה, אצבעוני,
חתול במגפיים, ועוד מינים ממינים שונים.

מלאכים אלוהים והשטן
ואז לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שחלמתי עליו. וספרתי מה
חלמתי.
אמרתי שעכשיו אני מבינה מה חלמתי... זה עליו. ולא ידעתי על
הסדנא.
מבקש דוגמאות ואני מספרת... ואז הוא שוב חוזר ואומר
שהוא לא מאמין, ואולי אם אספר לו על משהו שהוא יודע ואני לא

יומן
הרגשתי זרמים בגופי.
הרגשתי כי זה מעבר
לשיחת ראיון עבודה.
לא אמרתי דבר.

יומן
תעזבי אותי, אימא, עכשיו תעזבי אותי. פגעת בי ואני לא רוצה
לדבר איתך.
אוי... באמת, הגעת הביתה כבר, אז נגמור את העניין בצורה יפה.
בלי ברוגזים.

יומן
אני כבר 15 יום עובדת
יחי אני...
15 ימי עבודה אני שורדת
סוף, סוף התקבלתי
ולא ידעתי נפשי
משמחה

יומן
גמרתי ללכת ולקנות ירקות, גמרתי לקלף והכל היה על האש. ואני
מדפדפת בעיתון, מגיעה למודעות האבל.
אני רואה "גב' ישראלי" יושבים שבעה אצל הבת שלה.

אמונה
מעניין שכל האנשים שואלים זה את זה "האם צמת? האם צמתם/ן?"
כאילו על זה עומד קוצו של יום הכיפורים. והיא אומרת:
לא, לא על זה עומד יום הכיפורים.

מכתב
העניין היה החלק הגשמי לא הרוחני, שאותו את יכולה למצות
בעצמך.
מה שחסר היה לך, אילנה יפתי, הוא החלק הגשמי.
ואת זה לשמחתי יכולתי לאפשר לך לחוש.

יומן
הרגע קפא.
היא נעלמה דום.
הרגשתי את הזמן נעצר.
עוצר נשימתו.
שקט...
ו... תנועה של אחרי צפירה.

מכתב
הוא אמר לי אז, שיש לו המון כעס בלב, והתחרויות האלימות האלה,
עוזרות לו לשחרר את הזעם.
על מה הזעם? הוא לא ידע להסביר. אבל אני יודעת.

אמונה
בפעם השניה קראתי לו ובירכתי אותו... ראיתי אותו בתוך בועה
עגולה, מחזיק כדור שחור בין כפות ידיו ומסתכל.

חוסר אונים
אין צורך לי לכוון השעון. השעה היא רבע לארבע. כל יום אותה
השעה.
בחצאית סקסית, לפעמים מכנסיים חולצה מבליטה חמוקי גוף, סנדלים
עדינות, חדשות,היא יורדת במדרגות, וכל עינית הצצה בדלתות
השכנים מסתירה עין בוחנת.


לרשימת יצירות השירה החדשות
והלוואי שהרעשים היחידים בחיינו
יהיו הרעשנים והקפצונים
והלוואי שהרעים היחידים שנדע בחיינו
יהיו אוזני המן ומרעיו

אהבה
אבא שלי לא הכי גדול
אבא שלי גם לא הכי חזק
אבא שלי דווקא רך לבב
אבל הוא תמיד אבא שלי

בלדה
ובכן, על מה זה תשתוחחי עלי נפשי?
על מה תעצבי עלי נשמתי?
על מה ולמה יעיבו ענני סגריר את שמי התכלת?
למה ומדוע הלב הקטן שלי יעצב?

עצב
הלילה כבה הנר
חרק איבד עצמו לדעת
ויחד עמו
לקח האור.

בדידות
הנה היא מופיעה
מרימה ראשה הדק כנחש
לוחשת היא מילות ארס
רוצה להרעיל
רוצב לבחוש
בקלחת השלווה

עצב
הרס עצמי
כי עדיף אני
מאשר זולתי

הרהור
הלכתי לי היום עציץ ירוק לרכוש
הגיע העת, הגיעה השעה
להחזיר לבלוב אל ביתי.

מינימליסטי
עדיין פה

כמיהה
הנה אני יושבת איתך על מיטה.
אני לימינך, אתה לשמאלי.

אנחנו צופים בדבר מה
הוא נמצא מעבר לכתפי הימנית.
אתה מציע לי לשכב, לשים רגלי על ברכך

עצב
נשבר בי האמון בך, יקירתי חברתי.
אך אץ ידידותנו אזכור
כהוכחה,
שאפשר גם אחרת לחבור.
אצלך מסתבר
יש קופה רושמת.
את, לדבר גלויות
תמיד אוהבת.


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
יומן
ובכן, כאמור היינו אצל הורי, בתי ואני, ומשפחת אחותי.
אחרי הארוחה ישבנו סביב שולחן הסלון.
אני ישבתי על כסא לצד הספה.
על ידי על ספה ישבה חברתו של אחייני.
הוא הבכור של אחותי. נולד באותו יום כמו אבא שלי אבל בהפרש
של שנים. 23.11.

יומן
אנשים כבר מתאספים לצפות במרוץ.
קוראים הידד כאילו זו תחרות.
את מייחלת נואשות לעזרה.
שמישהו יעצור את האבן.
אך איש אינו מבין.

התבגרות
אז מה אם היא לא שיתפה פעולה,
אז מה אם לא הצלחתי להגיע
אל מעבר אטימותה
אני את שלי אמרתי
אני בדרכי אל החופש הלכתי

יומן
הזמנתי את הוריי לארוחת צהריים.
והצטרפו שני בנותיו של אח שלי, והחבר של הגדולה.
אבא שלי בא לפני כולם.
הוא אמר את שלו מאד בנחרצות.
שזה לא ייתכן שהבת שלי הולכת ללמוד
ואני צריכה לשלם,
במקום שהיא תעזור בפרנסת הבית.

מכתב
אני יודעת למה הלכת,
אני יודעת מה הניע
את הבערה שבתוכך.
אני יודעת הכל...

אמונה
אני רוכבת על סוס. אנחנו דוהרים כאחד לעבר האופק. רוח נעימה
מנשבת מסלקת כל טיפת זיעה.
מרחבים נפרשים לעיני. גבעות ירוקות מלאות עצים. צפורים מצייצות
בקולם מעלי.
אני שומעת אותן באוזניי.

היפרדות
אני מתרחקת והוא אחרי.
מסובב אותי, מעל ראשי, בצדדי.
הרגשתי כמו הוא מחפש אותי במיוחד.
לא ידעתי מי זה אבל ידעתי בוודאות שאותי הוא מחפש.

ניגשתי אליה וישבתי לידה במיטה.
פחדתי שהיא תגיד לי ללכת. היא לא אמרה אבל גם לא הראתה סימני
קרבה.
שמתי עליה יד, חיבקתי אותה. ראשה שעון על כתפי בבכי מותש.
כך ישבנו חצי שעה בקירוב.

יומן
כשדיברנו, "ראיתי" אותה עומדת בצד המזרחי של החדר.
החדר היה ריק. הייתה הנוכחות שלה בדלת המזרחית.
בצד המערבי של החדר, הייתה עוד דלת, וראיתי אור בוהק לבן,
עטור צבעי סגול וכחול.
כל כך יפה.

יומן
והנה עולה לי התמונה:
בת כיתה של האחיין הזה נפטרה מסרטן.
היא באה למסור דרישת שלום ולבשר על חתונה שתהיה השנה.
השנה העברית... לא השנה הלועזית.
ככה זה בראש שלי... זה ברור לי.

ביקורתי
את אמרת שאחכה עוד 10 שנים ויצחק מי שיצחק אחרון? לא זוכר.
אז כששאלתי אותך מליון שאלות אם את יודעת בכלל מה את עושה. אז
אמרת לי שצוחק מי שצוחק אחרון. אז חזית או ציפית שנתגרש. אני
רואה מה יש לך בראש. את מרוצה? היא מתה עכשיו.

מכתב
קודם כל רוצה שתדעי שאני בעדך, איתך, ולצידך לכל אורך הדרך.
בראיון הייתה הבנה בינינו. ספרת לי על העבודה וכו`.

אני רוצה לומר לך כמה דברים. אני אומרת אותם מתוך אכפתיות,
רצון טוב, ומכל הלב.

הרהור
אדם הולך לאיטו
ולאן הוא מחובר?
מי מניע אותו?
מה גורם לו לנוע?

אני מרגישה את סתיו חיי, וזה מפחיד.

הרהור
לא חיפשתי חתונה. זה כבר היה. לא חיפשתי מחויבות, כי גם זה
היה.
חיפשתי חום ושייכות וזה עדיין לא היה.
זה היה הזמן שלא היה אכפת לי איפה אני ומה אני זה היה זמן
ביניים שבו ריחפתי לי בין אדמה לשמיים.

הרהור
הכתם הולך וגדל יחד עם הגוף
הוא הופך להיות חלק מהגוף
אבל הוא רק כתם

יומן
רציתי שכולם יראו את פנינה. הנה היא. זו המטומטמת, הקטנה, כל
כך רוצה הכרה ואהבה, כל כך רוצה שישימו לב אליה.
הייתה לה הזדמנות, והיא לקחה. לא חיכתה שיתנו.
לקחה בשתי ידיים.

הרהור
כשהיא רוצה היא יודעת להתייעץ איתי, אלק.
כשזה לא נוגע ליחסים בינינו פתאום יש לה אומץ לשוחח ולהתייעץ
על התנהגות כזו או אחרת.

הרהור
אתה מסתכל על התמונות שיובל הכינה במחשב על אמא שלה.
הדמעות מציפות עיניים.
קשה עם הכאב הזה.
אתה רואה ילדה קטנה. מתוקה. פנים עסיסיות. מלאכיות.
והן צמודות לידה המחבקת של אמא.

אמונה
כשאני מסתכלת עלינו מלמעלה
אני רואה המון רב, כמו גלי הים
וההמון נע מצד לצד קדימה ואחורה
כמו גלים, כמו הרוח הנושבת
ישנה רוח המובילה את האנשים בעם

יומן
אמרו שאפשר להמציא פרס על היות אשת השנה...או לכתוב על אמת.
היו שבחרו להמציא.
אני בחרתי למצוא על מה באמת היה מגיע לי
אני חושבת שמי שבחרה להמציא, זה פספוס.
לא אמרתי את זה, כי לא חשבתי שזה נחוץ.

אוטוביוגרפי
בדיעבד, החופשה מאונס שהיתה מנת חלקי בשנה האחרונה היתה בעצם
על קו של רצף אירועים שהיו חייבים להתרחש.
בדיעבד, האבטלה מאונס היתה חשובה לשבירת כלים, לניפוץ הרגלים
ומיתוסים.

יומן
החרדה שוכנת לה במרכז מצחי, מעל הגבות.
היא לוחצת, היא אינה מאפשרת לי להרים הראש
היא דוחסת את ראשי לתוך צווארי, גרוני, דוחסת
הכל לתוך גופי, מגיעה ללבי.

ילדת טבע, היא ילדה שאוהבת את השדות
את ריח האדמה הנישא באוויר
את ריח הקש, הצמחים, העולה באוויר.
ילדת טבע שאוהבת ללכת יחפה
אוהבת להרגיש את אמא אדמה
תחת כפות רגליה

אהבה
אני לא מבין מה את רוצה.
נתתי לך את כל ההזדמנויות להתחזק, ללמוד, ועוד לקבל כסף.
בין לבין דאגתי שיהיו לך שעות רבות של מנוחה.
אני לא מבין מה את רוצה.
אני לא מבין מה את רוצה.
נתתי לך את כל ההזדמנויות להתחזק, ללמוד, ועוד לקבל כסף.
בין לבין דאגתי שיהיו לך

מכתב
כשראיינת אותי, סיפרת לי על העבודה.
מה היא, השיגרה שבה, מה אני אמורה לעשות, מה מצופה ממני, הראית
לי איפה אני אשב ועוד ועוד.
אבל לא אמרת לי שאני אצטרך לבלוע כל כך הרבה השפלות מצידך.

הספד
ועכשיו כשעברה שנה
רוצה אני פשוט לומר לך
תודה שבאת, ברוכה תהיי
במקום שאת נמצאת.

יומן
אמא, איך אפשר לסלוח לך? כשאת אפילו לא מסוגלת עדיין להסתכל
עלי ולומר לי מילה, כבר לא חשוב אם טובה או פשוטה. את השם שלי
את לא מסוגלת לבטא. ובטלפון את מראה לי את הצביעות המגעילה
שלך.
אז תיקחי את אחותי/בתך השניה איתך לגיא בן הינום, ותעזבי אותי
בשקט.
אל תפ

הרהור
"אני תמיד מתגעגע למה שהיה כשהם היו קטנים?" אומר לי רופא
השיניים, "את לא?"
והנה שמתי לב שלא...

היפרדות
אני גם לא אוהבת, שהיא נקשרת לאמא שלך. מה יש לה איתן?
מספיקה המשפחה שלי. יש לי שתי אחיות ואח, אמא שלי לא ממש...
אבל לא צריך. אז מה אני צריכה את המעמסה של המשפחה שלך.
אני רוצה לחיות לבד, ללא הערות מאיש וללא רמיזות.

פניה
עוד פח אחד שנפלת לתוכו, הא?
אבא שלך אמר לך שהוא יחשוב אותך למטורפת.
אני מתפוצצת מצחוק.
מה אכפת לי שיש לך דילמה?
זה האוכל שלי, דילמות של אחרים. אני נהנית מזה.
בגלל זה פיתחתי סרטן, כי לא ידעתי להתמודד עם הדילמות של
עצמי.
וזה כבר ממש, אבל ממש, לא מצחיק

יומן
הילולת ציפורים צווחניות
מקדמות פניי, מכסות את פני השמיים.
כה קרוב עד כי היה נדמה כי
הן חישבו לפגוע בי

לילה, חושך, עלטה, אפילו כוכבים אינני רואה.
אני מרחפת בעקבות מדריכתי, תמי.
היא מרחפת "שוחה" באוויר לפני,
ואני אחריה בעקביות ראויה לשמה.

מכתב
ראיתי אותך במצוקתך, ולבי יצא אלייך.
ראיתי אותך במאבקך ובחוסר התפשרותך.
ראיתי אותך בצעידתך בדרך היחידה שאת מכירה.
שביל האמת והיושר והכנות.
לפעמים קיבלת מכה, אבל כמו תמיד המכות לא הצליחו לשבור אותך.
כי בתוך לבך ידעת את האמת... ולה, לאמת, היית תמיד נאמנ

התבגרות
אני יודעת למה הגעתי לעבודה במקום הזה.
באתי כדי ללמוד איפוק.
באתי ללמוד שאני לא חייבת "לקפוץ" ראשונה, אלא לתת למישהו אחר
לעשות את "המלאכה".

אהבה
אמא, אני במקומך הייתי נותנת 2 פליקים ובזה היה נגמר העניין.
אני זוכרת איך הייתי דופקת על הקיר. את היית משכיבה אותי,
ורוצה לאכול או להתארגן לשינה.

יומן
נקודת אור הנני. נקודת אור שנזרקה מאגם האור הגדול.
לא בחרתי לבוא לעולם. נישמתי, תיקונים היו לה לתקן. לא שאלה
לרצוני, לא חשבה להתייעץ איתי. היא בחרה להיזרק לעולם זה, והנה
היא פה, בתוך גופי, המשמש לה כמרכבה.

כמיהה
וכשהשכיבה אותי סבתא לשנת הלילה, תמיד הייתה על הכרית, תמיד,
אבל תמיד הייתה, חיכתה בסבלנות אין קץ, סוכריית שוקולד. עדשת
שוקולד. לא היה להם כמעט כלום, אבל סוכריית שוקולד לנכדתה
השנייה במספר, תמיד הייתה, כשבאה לביקור.

סופני
אני סוד אפל.
אין איש יודע גבולותיי.
אין איש שיכול לי.
אני מסתתר בתוך עצמי.
מפזר חושך סביבי.

יומן
לפנייך צריך להוריד את הכובע.
את לא יושבת בבתי קפה, כמו האחרות.
את הולכת מחפשת, רוצה לעבוד.
אני לא אומרת לך סתם מחמאות.
תשמעי מה שאני אומרת.
אני מדברת איתך כמו עם הבת שלי.
זהו, עברת עוד שלב. תראי שיהיה טוב.

מכתב
מרגישה את מה שמסתתר מאחורי דבריך.
דברים שאתה בעצמך אולי לא נותן עליהם את הדעת.
אבל אני רואה, מרגישה, שומעת ונמצאת בתוך אותה בועה
שממנה אתה יוצא
ואומר אמן.
אמרתי לך שאני מסירה את כובעי לפניך.
והתכוונתי לכך.

מכתב
זכרי את בנותייך.
אין כל סיבה לעזבן כעת.
הבנתי שאין כל טפולים יותר.
נותנים לך לחיות את חייך
ללא הטרדות נוספות.

יומן
הצלחתי לשבור את שרשרת הגאוותנות והאפליה מבית אמא. הצלחתי
לקבל הערכה למרות הדחייה של אמא. הצלחתי ללמוד לבטא את עצמי
ולקבל חוט שידרה, ובשר, ואפילו להתחתן ולהתגרש ולהביא ילדה.
כל זאת כנגד כל הסיכויים.

הרהור
אף פעם לא ידעתי מה זה "קול פנימי"...
תמיד אמרו לי: תקשיבי לקולך הפנימי...
ואני...? מה אני יודעת? לא תמיד הייתי בטוחה שזה אכן קולי...
הקשבתי לאינטואיציה, למה שאומרת הבטן... אבל קול פנימי?
לא הייתי בטוחה...

אמונה
מדי פעם "נעלמתי" ושמעתי שאין ציוץ... ואז היא חזרה הצפור עם
הציוץ.
כשהרגשתי שמספיק, גם הצפור נעלמה.

אהבה
לפעמים אני חולמת עליה כאילו היא הבת שלי
אני מדברת איתה. בלב, בחלום והיא עונה לי.
אנחנו מתקשרות.
מעניין אם היא שמה לב שהבת שלי לא בבית.
אם היא חסרה לה.

יומן
אבחר בשקע המזרים בתוכו
חיוביות, אור, ואהבה.
לא אנסה לשנות דבר.
אבל כמו שמכניסים שקע
של טלוויזיה ורואים,
כך אפשר להכניס לשקע
וירטואלי חוט המחובר אלי
והוא יעביר לי את הזרם
האנרגיה של הטוב.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
בערך ב- 11, אני שומעת מישהו מנסה לפתוח את הדלת. היא לא
נעולה, אבל הבריח למעלה סגור.

אני נשמה ששומעת עכשיו את ציוצי הצפורים באוזני הפנימיות
ציוצים שידעתי משכבר, והן מלוות אותי בכל דרכי.
זה ההסכם בינינו....יכולתי לרדת הנה לגוף של אנוש, רק בתנאי
שילוו אותי ציוצים אלה ויזכירו לי מאיפה באתי, ברגעי הקשים.
עכשיו הן חוגגות את ניצחונן.
הן וה

ככה סתם, כאילו כלום, פרסמה מודעה באינטרנט.
לא בכל האתרים. היה לה מספיק אתר אחד.
ו... שני דגים ברשת נלכדו.
הדג הראשון, רצה תמונה, היא שלחה. את צעירה מדי, הוא אמר.
ואחרי יום התקשר.

אני גזע כרות, אני אוהב את עצמי כמו שאני.
אני אוהב את עצמי, מכבד את עצמי על אשר אני הוא אני.
כל סובביי מכבדים אותי, יודעים את ייעודי ושמחים עליו.
ייעודי לתת מנוח לעייף, לרעב, ולסתם מנוחה

וכבר איני יודעת מציאות או דמיון
אני "רואה" ילדה קטנה מושיטה יד לגדר

אני שייכת למשפחת המכשפות, אני.
אלו הנשים יודעות הדבר שהתאספו למעלה, על פסגת ההר, ורקדו סביב
המדורה. ליל ללא ירח, המדורה בשיאה, מעיפה גיצים מסביב. מאירה
שחור הליל.

היום היא נתנה לי מפתח
שיהיה אצלי כל הזמן
ואני מרגישה שזה כבוד ומחמאה בשבילי
על האמון שהיא רוכשת לי
בנתינת המפתח
כי בכל זאת, יש שם דברים

הייתה תקופה שראיתי מקום כמו חפירות.
מרחוק, ואז כאילו אני מרחפת, ומתקרבת
התחושה הייתה שהתמונה מתקרבת ומתרחקת
המקום נראה ממש כמו חפירות.
לא יודעת איפה זה היה, אבל אני יודעת שהרבה שנים קודם באמת
השתתפתי בחפירות ארכיאולוגיות.

כשאבא אומר לי לקחת מונית זה נשמע אחרת.
אבל כשאימא אומרת את זה, נעשית אני מיד חשדנית.
לה, אין אני להאמין יכולה.

במסגרת למודי הפסיכותראפיה אנחנו מתחילים לתרגל
את מיומנות ההקשבה למטופל כשהוא משחק.
יש לי שכנים חרדים (חזרו בתשובה לפני מספר שנים)
יש להם שישה ילדים שיהיו בריאים

ולא מספיק מים להסירו
צריך לעשות סוויץ` בראש
צריך להפוך את כל סדר החשיבה
צריך לדעת שהדברים הם דו צדדיים

תמיד הייתי צריכה לשנות משהו, ללבוש משהו אחר או תסרוקת אחרת.
אבל גם בתור ילדים היא תמיד הגנה על אביטל מפני, כאילו אני
אויבת ולא אחות.
אני גם זוכרת שהיא הייתה מתקיפה אותך אם העזת להגן עלי.
זה היה בהונגרית, אבל את הנקודה הבנתי.

והנה באו אנשים זדים,
הסתכלו עליו בעין עקומה,
צחקו עליו, זלזלו בו
והוא בשלו, תלוי על קיר, לא יכול לרדת
תלוי על קיר בצורה לא אסטית,
אבל הוא ווילון, שייעודו לתת צל.

יושבת בלילה וכותבת
בודקת תחושות, שופכת לב,
לא מקוננת, לא מצרה על כלום
רק תוהה למשמעות החיים
תוהה על משמעות המושג אימא,
תוהה על מושג "ילד".
תוהה על משמעות החיים.

התקשרתי היום לאותו מקום מצוין שכל-כך רציתי, והתשובה הייתה

נזכרתי בכל המקרים שספרתן על ישות שבאה ומודיעה
על נוכחותה בעזרת הבהור האור.
קיוויתי שזו הפעם גם ישנה נוכחות סביבי. נוכחות
של משהו השומרת עלי ומדריכה אותי.
כי רק אני שמתי לב לכך.
בדיוק כשאמרתי את המילה "כיפורים".

ברוכה הבאה ישות נפלאה.

יש מקום לשיקול דעת, ואני לא חייבת להיות זו שהגבר יפנטז
עליה.
מה זה נותן לי? איפה זה שם אותי ברמת המוסריות הטבעית?
איפה אני רוצה לראות את עצמי?
מה חשוב לי בחיים שלי?
איזו משמעות אני נותנת לחיי?

מעולם לא היו לי ציוצים כל כך חזקים באוזניים הפנימיות.
הן ממש עושות חגיגה, הציפורים.
כל היער מזמר לו
סימפוניה של ציוצים,
אבל כל כך חזק, פשוט מפליא,
מקסים ומדהים, לא יאומן.
מחריש אוזניים.

זה הגילגול הרביעי או החמישי
ולמזלי אני זוכרת מה היה בגלגולים הקודמים
חוכמת הניסיון מושרשת בי
לא צריכה לעשות שחזור גלגולים
הכל כאן ועכשיו

הרגשתי את אבריי
מתנועעים לקצב הליכתי
ואת עיניה נעוצות בגבי.

לשחרר - אני רואה את המושג הזה כלקחת משהו "מוחשי" ולשחרר אותו
לשמיים כמו בלון, כמו יונה, להפריח אותו אל על, או לים או לא
חשוב לאן.

ראיתי את נפשה מתחבטת ומתייסרת
בין כותלי קירות ביתה הפנימיות.
היא הייתה ברוגז וכעסה.
סנטרה הורם בהתרסה, פיה נקפץ בכעס.
כל כולה צלצולים וסלסולים להתגרות בי.

ואז לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שחלמתי עליו. וספרתי מה
חלמתי.
אמרתי שעכשיו אני מבינה מה חלמתי... זה עליו. ולא ידעתי על
הסדנא.
מבקש דוגמאות ואני מספרת... ואז הוא שוב חוזר ואומר
שהוא לא מאמין


לרשימת יצירות המסה החדשות
הפחד יש לו מקום בלב. הוא חבר שלך. הוא אוהב אותך. ואת אוהבת
אותו. את מכבדת אותו כי הוא בא להגן עלייך.

ביקורת
רם אורן לקח מהתורה את הדברים הבסיסיים ביותר
השמיט את הדברים שעשו אותם לאבותינו
ועשה מזה ספרות זולה.


לרשימת יצירות הצילום החדשות
צבע
אל היצירה

צבע
אל היצירה




אל הארכיון האישי (70 יצירות מאורכבות)
תיקון טעוט:
היה צריך להיות
"תיקון טעות"
ולא "טעוט" כפי
שפורסם.


צרצר.


תרומה לבמה





יוצר מס' 30130. בבמה מאז 22/3/04 18:58

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לפנינה בר-יוסף
© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה