|
יצירה טובה היא יצירה שגורמת לרגש, למחשבה,
למשהו שנשאר באוויר אחרי שהמילים נגמרות.
ובעצם,
גם זה לא תמיד צריך.
לפעמים, מספיק שיש חיוך.
פלוטו כלבלב מקיבוץ
יש לו הכל
מרק, ועצם
אבל בעצם...
אני כותב
משמע אני קיים
האור מתחלף לירוק. דוושות הגז נלחצות, עד הרצפה. שתי המכוניות
פורצות קדימה. המכונית השמאלית חזקה יותר, ותוך שניות מסתמן
יתרון ברור לטובתה. אבל הנהג במכונית הימנית מנוסה הרבה יותר,
והוא אינו מוכן לוותר. התחרות מחריפה, והמהירות רק מתגברת.
|
אני אעלה לישון
וכרגיל
המיטה תהיה ריקה
ואני אבהה בטלפון, ואקווה שהוא יצלצל פתאום, שמישהו יתקשר
אליי
ואף אחד לא יתקשר, הפלאפון ישאר דומם
ואני אשכב בחושך, חושב על הבדידות שלי, כואב את הטיפשות שלי
כמו בכל לילה
|
זה לא תמיד נראה נכון באותם רגעים, אבל אתה פשוט זורם עם זה.
עם האלכוהול שבדם, עם המוזיקה בראש. אחרי זה, אתה יכול לשמוח,
אתה יכול לבכות, אתה יכול להצטער, לנסות, לשנות. אבל באותו
הרגע אתה לא חושב ולא מרגיש.
התוצאות מגיעות מאוחר יותר. הרגשות תמיד בעקבותיהן
|
אהבה, אהבת אמת. אתה מאמין בה, אתה מקווה ומשתוקק אליה, אבל
אתה מפקפק בקיומה. ולמרות זאת, אתה מחפש אחריה, אתה מחכה לה,
אתה עושה הכל כדי למוצאה. וכשאתה מתייאש, היא מופיעה. פתאום,
כמתוך חלום, סיפור אגדה עם סוף שמח. אך מה קורה אם כמו
שהופיעה, כך גם היא נעלמה?
|
באינסופיות מתמדת, לעולם אינם מוותרים. לעיתים מגיעים קרוב
יותר, לעיתים נשברים בשלב מוקדם יחסית. לעיתים רועשים, קוצפים,
לעיתים חלקים ושקטים. אך תמיד מגיעים, תמיד נשברים אל החוף.
לעולם אינם פוסקים ממחזורם. לעולם.
|
אני זוכר אוויר נקי
אני זוכר מכה חזקה
אני זוכר חושך
ויותר אני לא זוכר כלום...
|
כשהייתי ילד היה בשכונה שלי איש אחד שהיו לו שני ראשים. כולם
פחדו ממנו כי הוא נראה נורא מוזר, ורק אני אהבתי אותו, כי הוא
היה יכול לעשות חיקויים נורא טוב ובגלל שני הראשים הוא היה
יכול להפריע לעצמו באמצע החיקוי או לעשות חיקוי של שני אנשים
בו זמנית.
|
אם אתם מחפשים משמעות, פואנטה, סוג של היגיון, עזבו. תלכו
ליצירה אחרת. במידה ואתם מתעקשים, המערכת מסירה מעצמה כל
אחריות על כל נזק נפשי ואו גופני שיגרם כתוצאה מהאזנה להגיגיו
חסרי הפשר של אותו אלמוני המכונה "פלוטו". תודה
|
עיני החלו נעצמות מאליהן. חשתי שעליי לדחות את החיפוש אחר
דובוני הגומי שלי ליום אחר. אך דבר מה ניקר במוחי, לא מאפשר לי
להניח לעניין. ידעתי שישנו פרט אחד, חשוב מאין כמוהו, שדילגתי
עליו.
|
הדם היה צעיר, טרי, ומלא אנדרנלין. רוני הרגיש בגן עדן. לאחר
שהתמלא לחלוטין החליט לנוח בצד, ופנה לעבר פינת הזולה. שם נשכב
רוני על אחד המזרונים, והאזין לבוב מארלי שזימר ברקע. עשן
הנרגילות עשה לרוני טוב, ומחשבתו התעופפה לה למחוזות אחרים
|
בכלל, כבר תכננתי איך אני מוציא את הביוגרפיה של האיש הקטן
שבתוך המקרר, ואיך הספר מתפרסם והופך להיות הספר הכי חשוב
בתחום הביולוגיה, הזואולוגיה, התיאולוגיה, ופילוסופיית ייצור
המקררים במאה השנים האחרונות.
|
הוא התעורר אל הלחות והרעש. לקח לו כמה שניות להבין למה המנורה
שמעליו היא מעליו ולא מעל הרגליים שלו איפה שהיא אמורה להיות.
ולמה היא מאירה על הוילון הפרחוני שלו, כשהוא שונא דברים
פרחוניים.
|
מטריה?? מה מטריה עושה בחדר של האחים שלי באמצע הקיץ? הגשם
בחוץ עושה יותר מדי רעש, ואני לא מצליח לראות כלום מהחלון.
רגע, זה בכלל לא חלון, זה פוסטר של אנג'לינה. טוב זה בהחלט
עדיף מלראות את הבית של השכנים.
|
לשונו העדינה שבה לעשות שפטים בגופך בעודו משלב נגיעות קלילות,
נשיקות רכות ונשיכות עדינות ליד ומסביב נקודות התורפה שלך.
הוא מתיישב על הרצפה ליד הספסל, מבטו מרוצה עד מאוד וידו חולפת
ברכות על גופך, משאירה פסים של עונג על עורך במקומות בהם נגע.
|
מתוך תקווה שאל מול העשן המתאבך אל על אמצא תשובה לבעיה המציקה
לי בנוגע למהות האמיתית של הקיום שלנו. כמובן שקיוויתי לשווא.
חייזר קטן מכוכב אחר עמד על הענף שמולי, וביקש ממני אש.
|
יכול להיות שיהיה טוב?
יכול להיות.
ואם יהיה טוב, אז?
אז נמצא משהו אחר שיגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו.
כי כאלה אנחנו.
|
"קצת מסוכן בשביל ילדות להסתובב לבד בשעה כזאת ברחוב, את לא
חושבת?"
שי הסתובבה בבהלה. הקול שדיבר היה קול נעים, לא קול מפחיד, אבל
בשביל נערב בת שש עשרה שנמצאת לבד באמצע הלילה ברחוב חשוך
לשמוע קול של גבר זר, ולא משנה כמה חביב הקול יכול להישמע, זה
מפחיד.
|
אני שוכב בחדר האפלולי, מנסה לשאוב מעט חום אנושי משמיכה, שהיא
בעצם חפץ עשוי צמר, מה שמונע ממנה מלכתחילה את היכולת לספק את
מבוקשי. בחוץ טיפות הגשם רוקדות עם משבי הרוח, ואני מאזין
למקצב המשתנה שהן מנגנות על חלונות ביתי
|
"מה שקורה, קורה", אמרתי לה
והפניתי את פניי אל עבר השקיעה
"ואם אני רוצה שמשהו יקרה, באמת רוצה, באמת באמת רוצה?"
"אם הוא יקרה, מה טוב. ואם לא? אין דבר שניתן לעשות כנגד זה.
מה למשל את רוצה?"
"אני רוצה שתנשק אותי"
|
ובממלכת הצללים בה נשחק שנינו, לא יהיו פנים עצובות. רק חיוך
של שובבות, מבטים של תאווה.
|
יודע מה אני עושה, לא מרוצה מזה, אבל מנסה להכריח את עצמי.
"אני רוצה שתדע שאתה אחד מהאנשים היותר מיוחדים שפגשתי.."
המבט שלה על העיניים שלי, מנסה להסתכל אליי ולא עליי. אני פשוט
לא שם.
|
עשירית שנייה של אומץ עומדים בין אדם ובין הגשמת חלום.
בדרך כלל זה מה שהיה חסר. עשירית השנייה הזאת, הקפיצה הקטנה,
זה מה שתמיד עמד בדרכו אל חלומותיו. על עשירית השנייה הזו, קמו
ונפלו חיים שלמים.
|
דני הולך לו ונהנה מהשמש הנעימה של שעת אחר הצוהריים, כשלפתע
הוא מוצא את עצמו בתוך ערמה גדולה של גללי יבחושים. "מאיפה
הגיעו יבחושים בגדלים כאלה" שאל את עצמו דני.
|
"אני מצטער להגיד לך את זה, מר שוהם, אבל תוצאת הבדיקה
חיובית". אמר הרופא בקול שקט. טל לא ידע איך להגיב. אמנם הוא
חשב הרבה על "מה יקרה אם...", אבל מחשבה לחוד ומעשים במציאות
לחוד. וחוץ מזה, בכל הפעמים שהוא חשב על זה, הוא לא האמין שזה
יכול לקרות לו.
|
יש איזה מקום שאני תמיד יושב בו על הסלעים כזה במקום שקט שאתה
שומע את הגלים אבל לא את האנשים. תמיד הסתדרתי יותר טוב עם
הגלים מאשר עם האנשים. הגלים לא עושים רעש, יש להם קול מרגיע.
והם גם לא סתם מתעצבנים עליך פתאום.
|
רק תהיי פה עכשיו, לידי.
מאוורר ינסה לקרר את החום הבלתי נשלט. ללא צורך.
אנחנו עצמנו נרשה לו להתפשט. גם לעצמנו נרשה.
ערומים, חוששים מעט, מצפים הרבה, משתוקקים, אולי זאת המילה.
|
כמה שרציתי אותה. הייתי חולם בלילות איך תהיה ההרגשה לנשק
אותה. כשהייתי בוכה הייתי מחבק את הכרית וקורא בשמה. כשלא
נרדמתי, חשבתי עליה, ועל כמה טוב יכול להיות לחבק אותה ולהסתכל
עליה ישנה.
|
הלכתי במורד הרחוב, משחק עם עצמי "רק על הקוים" ומפסיד פעם אחר
פעם. חתולי רחוב בודדים נהמו לעברי כשהתקרבתי יותר מדי אל
ערימות האשפה שהיוו בשבילם ארוחות גורמה. השתדלתי להימנע
מעימותים מיותרים.
|
"בראשית ברא את השמיים והארץ"
ואותנו אחרונים
"בצלמם ובדמותם"
אמורים היינו להיות
|
לשכב בשמש ו
להעלות גירה
לטעום עלי כותרת
מלאים בצוף
|
הבוקר
התעוררתי אל גשם שוטף
וחייכתי. אפילו שמחתי
רד. לחשתי אליו. הכה והצלף
|
לו ידעתי לצייר
הייתי
אך אינני
לפחות לא במכחול ו
עפרונות
|
ילדים קטנים
כמו שפעם ידענו
מצהילים את הנפש
בשטויות נשכחות
|
בבוקר יושבים בחוץ, סיגריה וקפה
העננים הלכו בלילה, השאירו לנו יום יפה
שכן עובר, לבוקר טוב הוא מברך בלבביות
כנראה שעל פני שנינו עוד מרוחה שובביות
|
אל הלילות הארוכים
מתחת לסככת הכוכבים
בהירים כל כך
כי אין תאורת רחוב
|
להסתכל לך בעיניים ולראות שאת אוהבת אותי
אלו לילות הכוכבים במדבר שאני מחפש
|
החיים
נמשלים הם לשיר
לפרש אותם איך
שרוצים לעשות
להיות סתם לרגע
נמלה או נשר
ואולי
|
החלטתי להתחיל להקליד ולזרום עם מה שיוצא
ועשיתי את זה עד שהרגשתי שזהו
|
כאילו חינוך
בקושי לימוד
לא הרגשתי בוגר
הרגשתי אבוד
|
לא בכדי כל השבוע
השירים שלי הם
סוג של אלייך
|
מעבר לאינסוף יקירתי
שוכן הנצח
הפחד לא קיים
שם
אי אפשר ליפול
|
כולנו ילדים
שבילבלו את הגילאים
|
אני רוצה לבקש ממך טובה
מוקדם מדי לדבר על אהבה?
|
היום כבר הכל יחסי. גם אני. גם המילים שכתבתי
עוד יש אנשים שכותבים שירים, שקוראים ספרים, שמאמינים
|
אני רק צריך לעצום את העיניים
וכבר אני אשמע את המוזיקה דופקת
ואראה אותך בדמיוני
זזה כמו שרק את יודעת
אני יכול פשוט ללקק את השפתיים
וארגיש את הטעם שלך בקצה
מוזר אבל הגיוני
כמו שרק את משוגעת
|
חלקים ממני
על גבי דפים
פיסות של עצמי
אותיות ומילים
|
ילדה של תום
שואפת לעולם מושלם
ומתוסכלת
בורחת מהחום
אל תוך ענן קריר של דמיון
ומתאבלת
|
אנחנו רק רוצים לברוח
אך אין מנוח אין מפלט
ואתה יושב למעלה
וצוחק כי לא אכפת
|
ילד לא ברור, ילד לא נורמלי
מסובך ומבולבל, מכל מה שהיה לי
ילד לא נורמלי, ילד לא ברור
גם בתוך עצמי, אין עוד סוף לסיפור
|
כל אחד
מרגיש את זה
אחרת
-לזכרו
|
ארס פואטיקה
פוסטמודרניסטית
למרות שאני לא
באמת...
|
הייתה לי אהבה
והיה לי שם טוב
עוד אמצא את האושר
כך נהגתי לחשוב
|
יש רגעים של שקט
שמרגיש כל כך נכון
שוכח את עצמי
ומתמכר
במבט אחד את יכולה
לגרום לי ליפול
אל בין זרועותייך
או להישבר
מאמי
את צריכה להיזהר
|
מפחד להתעורר יום אחד
ולגלות שויתרתי
כמו העשן, שמתאבך מהסיגריה
מתפוגג
|
שוכב במיטה, מחבק את הכרית
אבל כריות לא מחבקות בחזרה
זה לא אותו הדבר
מה לעזאזל אני עושה בלעדייך?
|
כשאת באה אליי עם
שאריות של סיגריה
טועם ניקוטין מ
שפתייך שהתגעגעו
|
ובדף האחרון שתכתוב
רק דמעה אחת בודדה
מוותר על לרצות לאהוב
ומותיר נשמתך לבדה
|
כשהתבגרתי ונהייתי לנער
הייתי עסוק בלמרוד
ולכן לא אמרתי לך תודה
על שגידלת אותי
|
לו היו לי כנפיים
לעוף מכאן, לעוף רחוק
|
לא אחת מסוימת, תיאור של מצב
באמת שאני לפעמים היחיד
|
הלוואי שהייתי יכול
(ולו לכמה ימים)
אפילו לא לחזור להיות ילד, רק
להפסיק שנייה להתבגר
|
ואני נשאר לבד בסוף הלילה
ילדים קטנים הולכים לישון מוקדם
על ענן יושב, מביט לי מלמעלה
איך מילד מתפתח בנאדם
|
יש במדינה קבוצה גדולה של טפילים
שחיים על חשבון המדינה ולא תורמים
אנחנו לא רואים שהם אותנו מפילים
לחצי מהבעיות החרדים גורמים
|
על שולחנות מנתחים באזמלי מילים חדות
מפקיעים מעצמנו את התום והכוחות
למען הליריות, לטובת השירה
|
מחכה כבר ליום שבו הכל ייגמר
שאזכה לשקט, שאוכל לנוח
מסתכל למטה, ומחליט לוותר
וזהו. רק קולי עוד מהדהד ברוח
|
כל עוד בלבבות אדם
פועם זכרם
של רבבות אשר אינם
ונפש הומיה
|
לתנות אהבים עם נסיכת השכינה
זה לקבל מהאלוהי
את האהבה במתנה
ולשקוע כל כולך ברגע המתוק של החוויה
|
יושבת מולי על הברכיים
חצי מקופלת
העיניים שלך חצי עצומות
כולך זועקת מתוסכלת
אני שותק ומנשק אותך
את משתוללת
לא מוכנה לעצור בעצמך
מסירה עכבות ומחסומים
יחד עם חזיה ותחתונים
|
והאדם, כמו הפרח
לפעמים גם הוא ייבול
|
לרגע חולף
אינו מתעלם
במבט אדיש
מיתמם
למה לא נשמע אז קולכם
הרוב הדומם?
|
מסגלים לעצמנו הליכה של טווס
למצוא מערכת יחסים מתומחרת
ובין הבזקי הקסם הרומנטיים
אפילו אהבה הפכה ממוסחרת
|
יש בין שקט לרעש
מספר קווים מקבילים
|
שלווה כזו אפשרית רק
בצהרי שבת שקטה
ציוץ ציפורים, משב הרוח
ואין מלבדם קול
|
אני חייב להתוודות ש
לטעמי זה
די נחמד, אבל
אחרי פעם פעמיים
עשר, קצת
מפסיק להרגיש לי
מיוחד
|
ריקבון של חופש
כקיום יום יומי
חיים של נחת
של חוסר מעש תהומי
|
אפלולית
או אפרורית
(מה זה משנה בכלל)
של נפש, בשבת יפה
אחרי הצוהריים
|
ופעימות הלב שלא מניחות לי
לישון
גם הן את
|
לו מצאתי תשובות
לא מצאתי
את השתקת את הצורך
כשחייכת
|
אם
אני חושב
משמע אני קיים
אזי
התודעה היא בעצם
קיומו של האדם
|
לרגע אחד של נצח
שיבוא להישאר
שישוב
|
אולי יהיה בסדר
אבל לי זה לא אכפת
תפתחי כבר ת'רגליים
או שתלכי קיבינימאט
|
גבולות מוסריים ונפשיים מצטיירים בדמיונך כחומות גדולות
ומנוכרות, עליהן תודעתך מנסה נואשות לטפס באין אונים. מובסת,
את שוקעת לאיטך, נשענת על חומת בטון קרה ומחוספסת. הכל ישנו
שם, חוף קסום, מים קרירים, חול מלטף ושמש מדגדגת.
|
אני רוצה, אבל אין לי מושג מה
וזאת הבעיה שלי
ואולי זאת הבעיה של כולנו
|
חסר כל טעם הוא הניסיון להפיק משמעות חודרת מכתיבה אסוציאטיבית
זו. אבל המשמעות היא מעבר לי. כרגע אני מעוניין בכתיבה בלבד.
נזרום עם זה.
|
לפעמים צריך רק
ללחוץ על הכפתור
|
בנהר הטארן
בצרפת
עשינו קייקים
וככה זה נראה
|
חוף הבונים
רגעים לפני רדת השמש
|
ואני נשאר לבד בסוף הלילה
ילדים קטנים הולכים לישון מוקדם
על ענן יושב, מביט לי מלמעלה
איך מילד מתפתח בנאדם
|
אל הארכיון האישי (56 יצירות מאורכבות)
|
|
השירים שלי
בודדים.
מישהו לא
פופולרי במיוחד |
|
