|
פיצי.
ילידת 1990, נולדה וחיה בבירת ישראל.
נימפומנית שמתעבת מין,
פרובוקטיבית שבסך הכל מנסה למצוא ילדות שאבדה לה.
- הסיפורים הם פרי דמיוני בלבד, אולי הם מבוססים של
חוויות, תחושות, רצונות, פנטזיות אבל אין להתייחס
אליהם כאל שום דבר מלבד אומנות לשמה, לא יומן- לא
קריאה לעזרה- לא המלצה ולא נעליים.
מדוע הוא בוכה? יעלי פחדה שהיא הרסה את המשחק וכעת היא תשאר
שוב לבד. אבא ענה שהוא עשה ליעלי כיף, ורחץ אותה אבל עכשיו אין
מי שיעשה לאבא כיף. יעלה חשבה לרגע, והחליטה לנדב את עצמה
למשימה, מה שייתגלה אחר כך כמשימת התאבדות.
|
ופה ושם יש ימים, יש שירים יש זרים רנדומליים ברחוב שמעלים
תמונה עמומה של החיוך שלך, הצחוק שלך, האובדן שאת.
|
דמעות נשרו מעינייה בקצב, זה היה מוזר, אף פעם לא ראיתי אותה
בוכה, אנו ביחד באותו בית הספר כבר 9 שנים, ואף פעם היא לא
בכתה. הוא נגע בה, ליטף בכוח, תלש את האושר ממנה בדיוק איך
שהוא תלש את בגדיה. היא בכתה והוא צחק, היא שתקה והוא נאנח,
הוא נגע, היא נרתעה.
|
כששאלו בכיתה איזה צבע עיניים היא הייתה רוצה שיהיה לה במקום
סגול, היא ענתה שחור, כיוון ששחור זה גם צבע יפה, אבל אף אחד
לא מתלונן שצבע שחור הוא לא צבע נורמאלי לעיניים.
|
דמעה קטנה זלגה על לחייה הצנומות, על העצמות הבולטות שלה.
טריגרי.
|
לאחר זמן מה התברר לה שהיא לא בודדה כל כך ומיוחדת כל כך כפי
שחשבה ובאותה המחלקה ישנן עוד המוני נשים כמוה. בחדרים לבנים
וריקים בדיוק כמו החדר שלה. רק שאסור היה לה לראותן. ובאמת היא
לא ראתה את אותן הנשים מעולם...
|
הוא נאלץ להתמודד עם מצבים קשים תחת אש חמה. אך מעולם, אפילו
לא במשימות הצבאיות שהיו לו בשטח, הוא לא הרגיש סערת רגשות
שכזו. עיניו התרוצצו בין מבטה הנוגה והמיואש לבין ידייה שדם רב
ניקז מהם.
|
לסת משתחררת לחיוך אווילי.
|
הוא חיבק אותה חזק, הצמיד את גופה אליו והחל לרוץ לעבר
המדרגות.
|
מבעד לקירות הסדוקים
היא עדין יכולה לשמוע
את אגרופו של אבא ניסגר
|
לחתוך ולשרוף הכל,
עד שלא יישאר יותר דבר.
|
מבלי יכולת לברוח
משלשלאות הכאב והפחד
|
לא שאני לא רוצה,
אני אפילו רוצה מאוד
|
חצי גוף בתוך המים הקפואים
רוחות חמות מעדנות את קור המים
וחצי בקבוק של וודקה מתקרר תחת אדוות כינרת.
|
איך נפלו עינייך,
ולהיכן הלך ניצוץ השמחה בליבך,
|
שוב פעם הלכתי ומכרתי את נשמתי לשטן,
לא מילולית, אלא פיזית.
|
אבל די, זה נגמר... מדברים בזמן עבר, כי זה תם ונשלם...
ובעצם - לא נשלם, כיון שישנם כל כך הרבה פצעים פתוחים שהשארת
בי את, כל כך הרבה תהיות ושאלות... כל כך הרבה תקוות שרמסת
באכזבות ובקללות ובצעקות, ובקרירות נוראית שהבעת כלפי כל שיחה
מחדש.
|
אבל מעולם לא הצלחתי לקבור את הירח איתך, הירח תמיד הזכיר לי
שם, שאת היית חשובה לי יותר מכמה תמונות מטופשות.
בבית החולים לא הבינו דבר אחד, שרציתי שיצילו גם אותך.
|
דמעות זהב, נושרות מן העין על הלחי, משירות שביל צבעי קשת
מאחוריהן, יורדות ונוגעות בעורה, נספגות בכאב שחבוי שם.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
יא... משוחח
ארמית!
שלמנאסר מנסה את
כוחו בתור
פרובוקטור. |
|
