|
פינקי פלויד...
נפש גדולה ומסתורית המסתתרת היטב מאחורי ים של רגש,
געגועים, שנאה ואהבה. כל זה עטוף בעטיפה קטנה
וקומפקטית עם סרט סגול למעלה.
כותבת בעיקר בגלל שאין משהו אחר שיעביר את הכאב
הבלתי ניתן להסבר את השיעמום הבלתי ניתן להפגה או
לחילופין את השמחה הבלתי ניתנת לריסון.
אוהבת לשמוע תגובות כנות לדברים שהיא כותבת כי זה מה
שלעיתים ממריץ אותה לכתוב ולהשתפר.
ולמשפט סיום היא אומרת :
"i'm sensitive and i'd like to stay that way"
(jewel)
אני חושבת שאני עדיין אוהבת...
אני חושבת ..אבל בפנים מקווה שלא, מייחלת לאותו הרגע שבו
המחשבה הזו תיפסק, תחדל להתקיים, תתפוגג באוויר ותעלם. אבל אני
חושבת שבתוך תוכי אני עדיין יודעת שכמה שאני אחכה ואצפה לאותו
הרגע הוא פשוט לא יגיע, לא יבוא
|
אז הנה שוב אני מוצאת את עצמי כותבת..
כמה זמן כבר לא הרגשתי צורך לכתוב.. כל הזמן הדברים נשמרו
בפנים ולא הראו שום רצון לפרוץ החוצה, אבל כנראה שבסופו של דבר
נגמר המקום בפנים ומשהו היה חייב לצאת, אז עכשיו אני דולפת
לנייר.
|
דמעה אחת. זה כל מה שהצלחתי לסחוט בשבילך.
נכון, אז אתה כבר מת, ונכון, כבר זלגו לי הרבה דמעות עליך, אבל
זאת הייתה דמעה אמיתית, דמעה מרוכזת. דמעה שמכנסת בתוכה את כל
הכעס, העצב, האהבה, הזיכרונות - את המהות שלך. דמעה שמרכזת הכל
עליך.
|
לבד. למה המילה הזאת כל כך מפריעה לי? יש אנשים שהדבר היחיד
שהם באמת רוצים זה להיות לבד, אז למה לי זה כל כך מפריע? יכול
להיות שאני חולת נפש או שאני סתם מוזרה או שבעצם אצל כולם זה
ככה..
|
אני מסיטה את ראשי קצת שמאלה ועיניי נוחתות על מחזיק הדיסקים
שלך. כל כך הרבה דיסקים, כל כך הרבה מילים ומשמעויות, כל כך
הרבה יצירה והכל מרוכז בין שני מוטות מתכת מסכנים.
זה דבר כל כך מקסים כשאפשר לרכז כל כך הרבה תוכן ומשמעות בתוך
מקום כל כך קטן וחסר ערך.
|
ילדה מבולבלת יושבת בחדר חשוך כשרק ניצוץ הנר מסנוור את
עיניה.
על פניה הבעה חסרת משמעות ובמוחה מתרוצצות מחשבות.
|
זה טוב לדעת שאת שם, שאת באמת שם, לא משנה מתי.
זה טוב לדעת שאם אני מושיטה את ידי את תהיי שם לתפוס אותה
ולתמוך בה במקרה ואצטרך עזרה או במקרה ויהיה לי קר ואפילו גם
לתת לה טפיחה קלה במידה והיא פוגעת באחרים.
|
בהתחלה אני לא מבינה,
ואתה בלי לספק הסברים, נשאר שקט....
|
אם רק היה לי את הכוח לדבר,
אם רק היה לי את הכוח לעמוד מולך, עם ברכיים ישרות, לא
רועדות.,
אם רק היה לי את האומץ להסתכל לך בעיניים האדומות ולא להשפיל
מבט....
|
את עוטה על עצמך את המסיכה הזו, המסיכה הזו שגורמת לך להיות מי
שאני הייתי פעם, איך שאני זוכרת את עצמי באחרונה - שמחה, מלאת
חיים, אוהבת, צוחקת ומחייכת המון - בעיקר מחבקת
|
לכל אחד יש את הדברים שלו.
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
כן, אני אמתין.
חובב מוזיקת
מעליות בתום
עידן נפסטר |
|
