|
שישי, צהריים. אני יושב בנעימות על כסא נדנדה במרפסת. שפתי
מנשקות סיגר עב כרס ונושפות עשן לבן. לשמיים התכולים בדרכו
לספר, הבוגדן, על מה שהתחולל זה הבוקר ואף ובלילה שלפני...
|
בעולם שבו הרוח אינה זועפת אלא מלטפת, מנגן לו מלך... בחליל.
אך יום אחד שתק ולא נשק עוד את החליל...
|
מי זאת אשר האירה את הליל? שטפחה על לחייו את בשמה הוורדרד,
שניחוח קיץ אהבים טיבלה על ניצוצות כוכביו. והם המזהירים
משתכרים מהניחוח ההולך ומציפם כך שזולג הוא אל החלל הריק ובונה
שביל זהוב של חופה, שביל דבש משכר.
|
אני, כשאני שומע את קולך
אין עוד אדמה מתחת לרגליי
וכל היקום נפער וסותר הוא ברוחו הזועמת על פני,
והן מתוודות כי כל קולך מייסר
|
אל מרומי גבעה עטופה בירוק עליתי. במרחק נשיקה מן השמיים שוכנת
שם בקתה... נקשתי על הדלת. והנה נפתחה היא אט אט על ידי...
|
עינייך בישרו לי על גל בוער
|
לו הייתי שם באותו הרגע שהנציח
את קסמך
|
|
|
אני לא מוכן
לאכול צדפות.
אני רוצה את
האוכל שלי מת -
לא חולה, לא
פצוע - מת.
וודי אלן |
|
