"תמיד אני תוהה, לא רק כאן אלא בכל מקום שבו אני
נמצא, אם הדברים אמיתיים הם ואם אני מתנסה במשהו
אמיתי.
האם אני באמת קשור? האם אני באמת מחובר לדברים? ואם
לא? האם התחושות שאני מרגיש אינן אלא הדים רפים
ועמומים של מה שהאחרים חשים? כשאני שותה יין- האם
אני טועם כל מה שיש בו, מה שהם טועמים? או שמא אינני
חש אלא בשמץ של הטעם האמיתי? כשאני קורא ספר, האם
אני מבין את כל המילים בעמוד, או שמא אני רק חושב
כך?כשאני נוגע בגוף נערה, האם אני באמת חש במגע
עורה?
לפעמים אני חושב שכל חושי חלשים מידי. לפעמים אני
מאמין שאני האדם היחיד בעולם שאינו חש דברים במלואם,
אבל אין לי כל אפשרות לבחון זאת, כשם שאין
עיוור-צבעים יכול לדעת אם הצבעים שעיניו רואות הם
הצבעים האמיתיים.
לפעמים אני חושב שאני חי בסרט. אינני אלא צל על
המסך. נסחף מאפיזודה אחת לאפיזודה חסרת משמעות שניה
בתסריט שמישהו אחר כתב, ואני, אין בי מעמקים, אין
מגע, אין ממשות, אין מציאות. שום דבר אינו משנה.
מין יאוש מר משתלט עלי בזמנים כאלה. אינני יכול
להאמין בשום דבר. המילים עצמן מתרוקנות ממשמעותן
ונעשות צלילים בלבד.
כל שעלי לעשות הוא לסגת מן התפיסה כי מה שאני רואה,
מה שאני חושב שאני רואה - באמת נמצא שם, לא כן?
אני יכול לעבור דרך הקיר של החדר ברגע שאני מצליח
לשלול את קיומו של הקיר. כך שאוכל לחיות לנצח אם
אשלול את קיומו של המוות. כך שיכולתי למות אתמול, אם
שללתי את קיומו של היום. אני נכנס למצב רוח כזה ואני
דואה בסלילים מטה ומטה, על כנפי מערבולת המחשבות שבי
עד שאני אבוד, אבוד, אבוד לנצח.
כנראה ששהיתי היום יותר מידי זמן בשמש.
אני פוחד. אני מתפרק לגורמים. אינני מחובר. אינני
יכול לספר זאת לאף אחד מהם, מפני ששללתי את קיומם.
שללתי כל דבר. אלוהים יעזור לי, שללתי גם את קיום
האלוהים! שללתי את המוות ושללתי את החיים.
מה מחפשים אנשי הזן?
מהו הצליל של יד מקישה אחת?
לאן נעלמת להבת הנר לאחר שהיא כבה?
לאן נעלמת הלהבה? אני חושב שאני אפנה לשם גם כן,
בקרוב."

ביקורת בונה אכזבה פגשתי אותה שוב והיא הייתה שונה זרה, רגילה אפורה-לבנה.