[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרספוני האדס
זו אני, נשענת על אח שלי שנאלץ להיחתך מהתמונה עקב הגבלת
פיקסלים. אם אתם רואים אותי ברחוב, תגידו הי.


אל היוצרים המוערכים על ידי פרספוני האדס
הראש שלה מלא סיפורים, וכשיש לה זמן היא דוחפת אותן
למחשב ועושה איתן משהו. כשאין לה זמן, היא כותבת
שירה בשיעורי הסטוריה.
היא מוזרה, מודעת לכך, ולא אכפת לה במיוחד. היא בלתה
את רוב חייה בתוך הראש שלה, והיא לא בטוחה שהחיים
מחוץ לדמיון כל כך מוצאים חן בעיניה.
היא מנסה לכתוב מדע בדיוני טוב, אבל מתפשרת על
סיפורים בלי שגיאות כתיב.
והיא נורא נורא אוהבת תגובות, אז תגיבו!




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
אגדה
אני כותבת את הרשימות האלה בידיעה שהכל יסתיים בקרוב. אין לי
שום תקווה לשרוד את הקרב האחרון הזה, וגם אם הייתה לי, אין בכך
כל עזרה. החיים האלה הם האחרונים שיהיו לי, ואני מתפללת שאין
הדבר כך לגבי העולם.

מדע בדיוני
ידיה של דורית רעדו כשניסתה לפתוח את הדלת. הצעדים האחידים
מאחוריה נעשו רמים יותר ויותר. בקושי רב, הצליחה להכניס את
המפתח למנעול, אנחת רווחה בורחת מפיה כששמעה את ה"קליק" הבלתי
נמנע.

פנטזיה
כן, אני יכולה לראות את עצמי במראה. ולהסתובב בשעות היום. ואין
לי שום רתיעה מצלבים. אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים.
לעומת זאת, כל השיטות הרגילות יעבדו אם מתחשק לכם להרוג אותי
או אחרים כמוני. רובנו אפילו לא ינסו להתנגד.

מדע בדיוני
את השלב האחרון השארתי ליום שבו הייתי לבדי בבית. לא יכולתי
להרשות שיפריעו לי.
בסופו של דבר, הצמצום נשלם. המשוואה הייתה ברורה. ולראשונה מאז
שהייתי בתיכון, שמתי לב אל יופיו של היקום.

זוגיות
אריאלה קמה. "תודה," אמרה. להפתעתה, היא התכוונה לזה.
"על מה?"
היא הסבה את מבטה. "לא יודעת. שדיברת איתי. שאני לא מיוחדת."
"על זה אומרים תודה?"
"להיות מיוחדת זה לא מי יודע מה. זה רק אומר שאת לבד."
אמירה הסתכלה לאריאלה בעיניים. "לפעמים עדיף להיות לבד."

שמעתי אותן בפעם האחרונה שבה נלחמתי. הדשא היה אדום, מאור
השקיעה כמו מהדם. ידעתי שהדם יזרום ויאכיל את האדמה, והאדמה
תאכיל את החיות, והחיות יאכילו את השבט. גם במותי היו חיים.
תמיד היו חיים.


לרשימת יצירות השירה החדשות
To shattered leaves I clung, sling still,
And loud I cried with fright;
"O thou that robbed me of my will,
Deliver me from Night!"

Bleeding into the ground,
Lying
On your broken little wings.
Waiting to be found,
Swallowing your tears.

A glimmer in your eyes
The color of fertile earth
The sound of clouds in your laughter
In your voice, I hear the sky

Let it be as though
I never feared
Of letting go,
And never shed tears
For the oncoming years.

But they don't know that fires burn
Hot and biting, tearing wings
From moths that did not know to turn
Back when they could, and did not learn
That fires do unspeakble things.

There's too much blood around these days,
Too many people hate and lie.
My brothers fight so that I'll live,
And it's for them that I cry.

And once again, I'm alone inside
the unknown fortress of my mind

Make yourself untense.
Don't scream. Don't cry.
It'll only hurt if worse
if you still try.

There's death
And soot
And last, gasping breaths
Of the living, walking dead,

And he'll know that I was never beautiful,
Nor very strong, nor very wise,
But he'll know me, and he'll recognize
Who I really am, and will not be fooled.

אחכה לך כשהאורות יכבו,
אחרי שהמוזיקה תשתתק,
אחרי שהגלים ישברו,
אחרי שהגאות תתרחק.

פעם הארץ זבה חלב ודבש.
היום אנו זבים דם ועופרת.
זה רק חלום שאין בו ממש,
והחשיכה מעלינו גוברת.

האבנים הן שלו, והעצים והשיחים,
אבל הציפורים לא מתפללות והעלים לא בוכים.
אלוהים ברא אותנו, כל אחד ואחד,
אבל עכשיו הגיע תורנו להסתדר לבד.

ביום האחרון
ידך תהיה קרה בידי
ואני אזכור את כל מה שלקחתי ממך
ודמעותי לא ישלמו את המחיר.

ביקשת אז רק דקה אחת של שקט,
רק רגע דל יחיד למענך.

עוד מעט יהיו כוכבים,
ואני אוכל לצאת ולרוץ.
בחשכה, הצרכים כל כך קרובים,
ואין הבדל בין הפנים לחוץ.

את הכוכבים רציתי לתת לך
אבל אליהם לא הגעתי.
את מחייכת אלי ואומרת
שדי והותר לך נתתי.

הסוף.
למה ציפית?
לעוד מסך אחד, לעוד שורת תשואות?
עשן ושברי מראות.

האדמה שלנו, בריח ובצליל,
ירח חיוור בשמיים שחורים.
פה נישאר. לא עוד יברחו
בני הירח מאימת הצוררים.

אור אפרורי של לפני השחר.
כוכבים אחרונים עוד זורחים.
אני כבר לא אהיה פה מחר,
והאור לא יהיה בתוכי.

מאחורי הקיר, בתוך הגלים,
באור פנס בחצות,
משהו לא ידוע מחכה לי
ואינני יכולה לחצות.

את יכולה לעצור את הסערה
ולכבול את הרוח הקרה,
להרגיע את האדמה הרועדת.
אין ברירה. אין ברירה.

מחכה ליונים
ולעלה הזית.
לדברים הקטנים.

השמיים שחורים מעלי.
במשיכה של רוח וגוף,
כוכבים נופלים על פני.
אני יכולה לעוף.

לא היא ולא אני לו שייכות.
והעדי, בוהק, ישן מדי,
כמו משקף את שתינו בצילו:

גופה נח דומם על החול,
רפה וחסר חיים.
ידה מושטת הרחק מגופה,
כמעט נוגעת במים.

ולהקת זאבים בכסות עננים
רצה מאחורי בחשכה.
רגלינו לא נגעו באבנים,
ויללנו יחד ברכה--

--לארץ החיה, הנושמת,
שממנה קפצנו ועפנו,
שאדמתה חמה ואודמת
אחרי היבול שאספנו.

אני צורחת בלי קול
את מה שלא אוכל לאמר,
נשרטת מרסיסים
בורחים ונמסים
של יופי שנשבר.

חול דקיק, אבק, מתחת לרגלינו.
חשכה שמשתקפת בחלון.
סודות של לילה שמזמן לא גילינו
וריח מר של עץ הפלפלון.

נועדנו לחוש ולראות,
לנשום ולטעום ולגעת,
לרוץ וליפול ולמעוד,
לחשוב, להבין, לדעת.

תבכו, תשירו, תכתבו ססמאות,
למען האמת, זה נהיה קצת עצוב:
לראות אתכם מקללים את אותם האסונות,
חוזרים לאותן הדמעות שוב ושוב.

בעינייך יש טחב ירקרק
וחום של אדמה פורייה.
נמפת יערות עם חיוך מתקתק,
שפתיים רכות וניבי חיה.

אך חזרת אלי, עם חיוך של אשמה,
וידעתי שלתמיד שבת.
אינני רוצה לדעת את שמה
של זאת שבדרך אהבת.

האורות נדלקים שוב עם רדת היום
לקולות ילדים משחקים.
ואני בכיכר, וליבי חם וזר,
וליבי ונפשי מחכים.

האוויר הספוג בריח פרחים
נשפך במורד הרחוב.
אור שקיעה נוזלי צובע הכל
בגוונים של אפור וזהוב.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
היא הייתה יפה כל כך ביום האחרון.

בכל פעם, היה לי קשה יותר ויותר למצוא דברים חדשים בשבילה.
פרחים נבלו, תכשיטים החלידו, אפילו הצעצועים אבדו את חינם
בעיניה. רק היא נעשתה בוהקת יותר מפעם לפעם. בכל יום, האור
שמסביבה זרח עוד ועוד, בהיר עד כדי סינוור.

אני מפזרת את השער, סביב הפנים והעיניים, כך ששום דבר לא יוצא
ולא נכנס. יש שם חמימות, אם אתה יודע איפה לחפש. בחלקלקות
המשיית, ובריח השמפו. אני קוברת את הידיים בכיסים, עמוק עמוק,
כדי ששום דבר לא יצא. ואז אני שרה לעצמי.




אל הארכיון האישי (39 יצירות מאורכבות)
שו האד'א?
72 בתולים?!


לאאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אאאאאאאאאאאא
אא





המחבלת המתאבדת
הראשונה

(חבל שהן לא
יכולות לספר את
האמת לאלו שבאות
בעקבותיהן)


תרומה לבמה





יוצר מס' 2786. בבמה מאז 25/4/01 2:20

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לפרספוני האדס
© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה