|
"ואני יודעת שבים
יש גל אחד שהוא שלי
ועץ אחד שהוא שלי
וכוכב אחד שלי
וילדה קטנה שהיא שלי
וחתיכת שמיים..."
בגיל 18 למדתי לשתוק. לפקוח עיניים, לספוג את אורה של השמש, את
קרני האדם, לפקוח ולהחזיק בפנים. עולה לפעמים על הגבעה הנסתרת
- נקודת השקט שלי ומוציאה הכל החוצה בצעקת רפאים בלתי נשמעת.
כל הדברים שראיתי, ששמעתי בהצצה השקטה שלי על העולם.
|
קרן אור מציצנית
לוחשת לחלון
מגניבה לחדר סודות של סתיו
|
מי זה שם, מצחקק ברחובות?
ירח עמום מטלטל בשמיים.
מים כחולים מחלחלים בדפנות
של יקום שישן לו בליל.
|
טמונה היא בתוכנו. אני זו היוצרת אותה.
|
רוחות של שינוי
מנשבות בליבי
מחפשות את השקט הרך
מגששות דרכן בינות העצים
|
פוסעת במדבר
של מחשבה צחיחה
|
קולעת לי זר
של מילים ורגשות...
|
בריצת מחשבות
מאבדת את השפיות...
|
שמיכת שמיים כהים,
קטיפתיים
בה נעוצים כוכבים
המתכרבלים בה ככלבלבים
מכסה את ראשי
מערפלת מחשבתי
|
ימים,
שלא רואים את השמיים
וגשם
מטפטף.
|
העיר הזו נושמת אנשים
היא שואפת אותם עמוק לריאות
ובהבל פיה מנשימה את הרוחות
|
לא שלי, לא אישי. זה בנלי. טיפשי.
מאוד חשוב
לשמור על חוסן נפשי.
|
הים כה רוגע
המים שקטים
שלווה בפניה
סערה מבפנים
|
קול זקן מלמד את הדממה (הזו עמוקה - עתיקה וסדוקה) -
סוד נעורים וצלילי חידה
כאן, נדמה שהכל שומע אותך.
|
כצייד פרפרים
הכולא ברשתו
פרפר לבן
יפייפה
כלאת אותי
|
רגע של גזור ושמור
טמון בשניה
ובפיסת זכרון.
|
והנה, הגיע הרגע
לו הם ציפו
המילים כבר לא שותקות
נפרץ בו סכר הרגשות
|
חיבוק
רק חיבוק קטן
זה כל מה שדרוש
|
שירד כבר הגשם
וימלא הרחובות
בעצבות מלנכולית
ובכתמי שלוליות
|
עומד לרדת גשם
אני מרגישה את זה בקצות האצבעות...
|
תן לי לאמור לך
את שממנו אפחד מכל
|
אל הארכיון האישי (7 יצירות מאורכבות)
|
|
עוד תופעה
מעניינת בקרב
הסלוגנים הם
סלוגניי המחווה
שאת סוגיהם
השונים לא אפרט.
אולם בסלוגנים
נעלם מושג הזמן
ואין לנו לדעת
איזה סלוגן בא
לפני ואיזה
אחרי. וכך יכול
להיווצר המצב
האבסורדי שסלוגן
המחווה יבוא
לפני הסלוגן
אליו המחווה
מכוונת.
חוקר הסלוגנים
גרסא שתיים
נקודה אחת,
בסלוגן מחווה
לסלוגני המחווה
באשר הם.
או שאולי כל
סלוגני המחווה
נכתבו בעקבות
הסלוגן הזה...
אין לדעת. |
|
