|
גיא גורן.
בן למשפחת אצולה רומנית, החיה בלב המנזרים הבסקים
שבמושב חרות, לב השרון.
שפתותיה הרכות מתחככות בשפתיי.
רעד מוזר וחום חולפים בגופי כאשר אנו יחדיו.
כעת אנו שוכבים אחד על יד השני. היא ישנה.
אני מרים את ידי בכבדות בכדי ללטף אותה, משתדל שלא להעירה.
לאט ובעדינות אני רוכן כלפיה. לפתע בוקעת תחושת חום מוזרה וידי
מתחילה לרעוד.
|
היו אלה המספרים החזקים בשורה השנייה. מספרים עגולים, מספרים
יפים. חיכו לגבור על המספרים מעליהם.
כה גאים היו בעצמם בהביטם מעלה אל המספרים חסרי האונים.
התביישו לעמוד בתרגיל יחדיו.
|
אז אתה כותב על זה מעין שיר סתמי, בידיעה שאין רבים שייקראו
אותו.
אתה לא מיוחד וגם השאר לא. לכל אחד יש כישרון, אבל יש עוד רבים
עם כישרונות.
מהיום שנולדת בעצם היו אלו האחרים שהכתיבו לך את מחשבתך ולא
אתה.
"כל אחד הוא מיוחד". גם הם ידעו שהם טועים.
|
אבא ממהר לומר שיש רגשות שאפילו מכונות לא יכולות לחקות ואהבה
היא רק אחת מאותם רגשות, אבל ג'וליס קוטע את אבא באמצע המשפט
וממהר להסביר לו את דעתו על אנשי הדור הישן שעוד מאמינים
שרגשות אמיתיים הם תחליף לרגשות מכניים.
|
טכסי זיכרון
במסווה של גבורה.
עוד גיבור נפל-
עכשיו הוא תפאורה.
מטאפורה.
|
הים יבכה את מימיו
לנחלים קטנים
בהם תשוטי
מאי ייסורי.
|
אך בעולמה,
כבר לא נושמים נשימה,
כבר לא רואים את הדרך,
את הדרך חזרה.
|
חנוק בתוך ליבי,
כלוא בתוך המשאלה,
|
היא ניסתה לחלום
על חיים של בורות.
|
נשיקה מופרחת באוויר
כמו צבעה
של האימה.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
רואים שאני
סופרת מעולה.
עובדה. אני
מופיעה בקוביות
הצהובות.
אחת שרוצה
שיזכרו אותה. |
|
