|
אחרי הרבה זמן בחוץ,
חזרו המילים.
פתאום.
"קסניה קסניה, הגיעה במטוס מרוסיה הרחוקה.
קסניה קסניה, בשמלה ישנה ומסריחה ואפילו
פרעושים יש לה,
עניה ומגעילה כל היום משחקת בבובות כמו ילדה קטנה
כי אף אחד לא אוהב אותה!"
|
כמו בספרי האגדות כשהנסיך נלחם בדרקונים ומכשפים כדי להציל
אהובתו אשר כלואה במגדל גבוה ואפל. אבל אצלה לא היה ולא יהיה
נסיך. אצלה החרבות הורגים אותה ולא את הרעים. היא אוהבת לקרוא,
בורחת מן הקולות
|
הוא קרא לה מלכת הקרח, אם רק ידע כמה היא בוערת.
הוא קרא לה אדישה, אם רק ידע כמה היא מודעת..לכל תנועה שהוא
עושה,לכל מילה שהוא אומר...
היא שומעת אותו נושם, כל כך קרוב אליה והלב דופק מהר.
אם רק ידע למה היא כזאת, כל כך אטומה ומסורבלת כשהיא לידו...
|
הרוח פרעה את שיערה. לנגה היה שיער ארוך וגולש, לא מתולתל אך
גם לא חלק, שופע כמו שאומרים.
והוא הדיף ריח של יסמין והיה מפוזר על כתפיה הכפופות.
אמה בטח הייתה מעירה לה 'תזדקפי, את הורסת את הגב שלך, איזה
מין מראה את חושבת שיהיה לך כשתגיעי לגילי?'
|
היה הייתה פעם ילדה קטנה.
היו לה שתי צמות ארוכות ,שיער שחור וחלק כמו משי.
היו לה שתי עיניים גדולות וחומות שהסתכלו על העולם בתמימות.
היו לה פנים מלאכיות ולחיים ורדרדות שכולם רצו לצבוט.
|
בחלום היא מוצאת את עצמה בשדה, הכול מלא בפרחים סגולים ויש רוח
קלה, היא לובשת שמלה, אוורירית כמו שאומרים,
ולרגע חשה את עצמה כמו מרלין מונרו ביום קיצי, היא מנסה להשתלט
על שמלתה וכשהיא מרימה את מבטה היא רואה אותו
|
"היום יום הולדת
היום יום הולדת
היום יום הולדת
לנירית..."
|
היא עולה בכבדות, מתנשפת ומתנשמת.
בידה האחת מטאטא ובשנייה יעה, לא לשכוח קורי עכביש, אבק וכל
הגרגירים שתמיד נאה להם להופיע פתאום, דווקא כשהיא יורדת
מדרגה, דווקא כשחשבה שנקי.
גבה כבר כואב, אגלי זיעה מתנוססים בפניה והיא מנסה למחותם
בשרוול החולצה.
|
יללות
מעבר לקיר
חתול מיילל
מגרגר
|
שנאתי להביט בך כשלא חייכת
נראית מת מבפנים
כאילו אתה מחזיק את
מכאוביי העולם בעיניך
הכחולות
|
אולי אני אחזור
איתך היום
ואתה תנסה להתכרבל
איתי במיטה צרה
תנסה לספוג את
חום גופי
|
אומרים שאלוהים נמצא בדברים הקטנים
אבל אני לא מאמינה באלוהים
וזאת לא מחאה
|
אנחנו שותים קפה כמו גדולים
עם כפית סוכר אחת
"שיהיה חזק"
טובלים ביסקוויטים
ומתווכחים על רעידות אדמה
שטפונות ואנשים שלא רוצים
עזרה מהעם הנבחר
|
אני קוברת אותך
בין עצים גבוהים
באמצע יער עבות
במקום אליו לא
יחדרו שברירי האור
או קרן שמש
דקיקה
במקום בו פרחים
לא יפרחו לעולם
במקום בו אין
קשת בענן
במקום בו ערפל סמיך יותר מדם
|
זה מוזר איך שאנשים
כל כך שבירים
רק אבן אחת
כדי לנפץ אדם
כדי לנפץ חיים שלמים
לרסיסים
|
גחליליות קצת דועכות
לאור מטר המטאורים
ואני קצת מנסה
לא מצליחה לגנוב כפית
של זוהר
|
על נגיעות שלא נגעתי ופעמים
שלא הרגשתי
על שבילים שבחרתי בהם
לברוח רחוק כל כך ממך
|
לוחש לה אגדות באוזן
והיא שוב שטה
על עלה כמו אצבעונית
נצנוצי השמש נשברים
במים
נצנוצי אביב צבעוניים
בהשתקפות עיניה
|
תקרת העולם מתמוטטת עלינו
ואנחנו מסתחררים בתוך שברי מילים
רוחות כעס מושכות אותנו רחוק אחד מהשני
מושיטים ידינו
מבקשים להיאחז בעמודי מיטת האפריון
בלהט הרגע צונאמי חדש מחריב את ביתנו
הקט
|
ואז תבין שאתה לבד
באמצע שום מקום
באמצע המדבר
וצעקותייך חוזרות
אליך ופוגעות בך
כמו בומרנג
|
והם כולאים אותה
בתוך מרתף
עם ריח מעופש
ופטריות של עובש
בפינותיו
|
תאהב אותי
כי אני זמרת גרועה
כי אני אוכלת לאט
מתענגת על כל ביס ותנועה
שלך
אל תאהב אותי
כי אני שותקת יפה
או כי אני פשוט
מקסימה
|
היא מביטה מהחלון
לשמים הצלולים
מחכה לכוכב הראשון
שיביאו אליה
|
לפעמים נדמה לי שאת
עושה את זה בכוונה
נוזלת ומטפטפת
צובעת אותנו
בצבעים שלך
ואז את שוב דועכת
ונעלמת לשניה
כמו בליקוי חמה
ומשאירה אותנו
אבודים בחשיכה
|
צעדיה נשמעים
על מדרכות צבועות
גזעי עצים עומדים
|
אתה עומד ומדבר על
העולם
ועל התמימות האינסופית
שלה
|
צייר בי שבילים
למקומות בהם
הערפל מתפוגג
עם אור בוקר ראשון
|
ולפעמים היא יושבת
בפינה,
פולטת קריאות ייאוש
שבורות
מנצנצות באור חלש
|
עוטפת את פניך
במגע עדין
ועל סדין ורדים
הייתי מנשימה אותך
רגעי אושר
קטנטנים
|
האפילה החלה להשתלט
על הבית
חצי סהר תלוי בשמיים
|
בגופייה צהובה וטייץ ירוק
יוצאת לרוץ ברחובות
יוצאת לרוץ
תחת שמיים אפורים
שחורים ומפחידים
תחת שמיים מלאי
כוכבים
אומרים שכשרצים
הזמן עובר מהר
|
לאור ירח מלא
היא רצה אליך
מתעוררת שטופת
|
אז עצמתי עיניי
בזמן שאספת אותי
קרוב
וניסית למצוא אותי
בשבילים אבודים
ומראות תעתועים
במדבריות
סהרה האבודה
|
בסמטה האפילה
מתחת לאורו החיוור של
הפנס
ברחוב הקשת
מתחת לשמיים של יפו
העתיקה
רציתי שנישאר על הספסל
שואפים את הלילה
ריחות הים והשתיקה
רציתי להרעיד לך
את הנקודה ההיא
שם
עמוק בלב
|
ושוב היא מדממת
לך על הרצפה
|
לתת לי להביט בך
ולא להסיט וילון מעל
עיניך הכבויות
|
בשמלה פרחונית
היא מפזרת
ריחות לילך
בין עצים עבותים
ודרכים לא סלולות
היא זוהרת
ורגליים שבריריות
קרסוליים דקים
מרחפים מעל שבילים
זרועים מכשולים
|
שינה מתוקה בבתי קברות שוממים
רומז שגם אתה כבר מת בפנים
מוותר ומתפשר
מציע את לבך על מגש של פלסטיק
מעוטר בציורים שמתקלפים
|
כמו
לשבת מול זריחה
ולנשום נשימה צלולה
להרגיש איך הגוף
והנפש מתפזרים בחלל
ולראות צורות משונות
בעיניים עצומות
|
מול גלים עצומים
מול שקיעות אדומות
מול חול טובעני
מול אופק רחוק
|
מנסה לפשט
ולהרכיב בחזרה
מה שאצור בחדרים
בשקיעותיך ובנסיונותיך
לנשום אותי
הופכת מילים
משפטים
מנסה להיות ברורה
להתנסח בצורה
צלולה
|
רוחות הכפור
חודרות מבעד לסדקים בעור
משאירות אי סדר
בסמטאות העיר
לחישה נשמעת
לפני זריחה
מהדהדת בין הקירות
המתקלפים
בדממת הבוקר
|
היום תורך לשבת
על הכורסא האדומה
ולהתענג על נגיסות
קטנות
ואני שוב נמסה
בתוך כוס גבוהה
כמו מרשמלו
ורוד
|
היא יושבת קרוב
אך עדיין רחוק
מבטה הענוג
גורם לך לרעוד.
היא יושבת מולך
מחפשת קירבה
חמימות
טיפת מגע
קרטוב של אהבה
|
בצעדים מהוססים
מחפשים סימנים
רמזים
|
באמבטיית קצף
היא טובלת את
גופה
אפופת אדים
מקרצפת את עצמה
מחטטת
בתאי גופה
מנסה לפתוח נקבוביות
עור
ולהוציא את המוגלה
שלך
|
הגוף תמיד זוכר
תחושות
ריחות
מגע
ולפעמים
מילה
|
עוטה על עצמך
גלימה
תחפושת של עב
מכושף
מטיל כשפים בדמיונך
על אור הבוקר
התמים
|
גם היא ישבה שם
פעם
עם עיניים נוצצות
ולב מלא באהבות
|
לעולם לא אבין את
היופי שראית בשדות
הפתוחים
|
גע בי כמו שנגעת
ברמזורים האדומים
תחת לבנה זוהרת
בכביש מהיר וריק
|
בוא
קרוב אליי
ואז
אסוף אותי
אליך
לריקוד תמים
אל תפחד לנשום
ואל תיתן לי להשמט
מבין ידיך הרועדות
|
היא עוטפת את
עצמה בתכריכים
היא עוטפת את
עצמה במילים
כותבת לעצמה
שירים פיוטיים
היא חורטת על
עצמה חריטות
של אהבה
|
ואז תאמר לי
תסתכלי
יש שם שקיעה
את רואה את
גווני הורוד
הנמהלים
בגוונים אפורים?
זאת שקיעה מזוייפת
של אשליות אפופות
בשקרים לבנים
ורגעים קטנים של
אושר שפשוט נשפכים
מבקבוקים ריקים
|
ביקשתי
לרעוד
עם העלים שבשלכת
|
היית באה אלי בימים
אפורים
הרוח סערה מחוץ לחלוני
והייתי תלויה בין עולמות
|
זה קורה לי בתקופות, אני חושבת עליך.
|
באוויר יש ריח של חורף.
אדמה רטובה, גשם, דשא רטוב.
העצים בודדים, עירומים.
כמו שאני מרגישה.
עפנים נשברים, נסחפים בסופה, נופלים על הדשא, מסתירים הפרחים.
עושים להם כבד בנשמה.
וכולם ישנים, תרדמת חורף.
גם אני רוצה לישון.
אני אוהבת לחלום.
|
כמעט הצלחתי להעיר את פרפריך הרדומים, כמעט הצלחת להעיר את
שלי.
|
כמו שלא ידעתי שאפשר
לנסות לשכוח
ולזכור הכל עד הפרט הכי קטן
להשאיר אותך רחוק
|
אל הארכיון האישי (10 יצירות מאורכבות)
|
|
פעם היה מדור
כזה במעריב
לנוער. מאז כבר
הפסקתי להשתמש
בטמפונים. |
|
