|
"פרפר כחול" היא למעשה מור, ילידת 1986, בחורה
ליברלית ומשוחררת בעליל.
רומנטיקנית חסרת תקנה במסע לחיפוש השותף האידיאלי
ללילה סוער, עצמאית אבל מתמסרת, פרועה אבל מתמסדת.
ובמילה אחת- א-כ-ז-ב-ה.
ואז, בא התפוז. התפוז ברח מביל, רץ לו מסביב לערוגת הצמחים
הטורפים, שניסו לנשוך לביל את האצבעות ברגליים, אבל ביל בעט
בהם במרוצתו, צורח לעברם: "הנה לכם, פראיירים!!! ככה אתם
חושבים שאוכלים את ביל מקביל?! לכו לעזאזל, אוכלי נבלות!!!".
הוא נתקל בבחורה העירומה...
|
היא תמיד חשבה שזה ככה, עד שהיא שמעה את האגדה על גמד הרגשות.
סיפרו לה שיש גמד קטן מאוד שנמצא בתוך הבוידעם של הרגשות שלה,
שנמצא מאוד עמוק ורחוק בתוכה, נעול היטב, ורק לגמד הרגשות יש
את המפתח אליו. והוא, הוא גמד לא פראייר
|
יומולדת שמח, את מפזמת לעצמך, מנחמת עצמך על כל אותם אנשים שלא
מכירים אותך ושלא התקשרו לאחל לך עד 120... 120 שנים של
בדידות, את חושבת לעצמך...
|
ישבתי במרתף ביתי, מול המחשב, כרגיל. "חולת מחשבים" קראו לי,
שמי השני. אבל בשבילי זו היתה רק מחמאה- אני, מחשבים זה החיים
שלי. הילה ישבה לידי, בוהה במסך האינטרנט שהעלה תמונות בשחור-
לבן של מרלון ברנדו מתוך "חשמלית ושמה תשוקה".
|
היא תמיד רצתה להיות סמל מין. לא היה משנה לה שהגוף שלה היה
מעוות לחלוטין, וגם הפרצוף לא היה משהו, היא בכל זאת רצתה
להיות סמל מין. היא תמיד אמרה לי- "העיקר זה לא המראה, העיקר
מה שאת משדרת. אם את תשדרי מיניות, תנטפי סקס- ממי, את בדרך
הנכונה".
|
"היא הרגישה את גלי הטירוף המלטפים באים, מחבקים אותה, מאמצים
אותה לחיקם, נעימים כמעט כמו גלי הייאוש שתקפו אותה לעיתים.
היא נכנעה להם במהרה... "
"מבטה היה חלול, ריק, ומי שהיה מביט בה כרגע היה יכול להיות
בטוח שהיא משוגעת. ואולי באמת הייתה..."
|
בין שמיים לארץ תלויה
על חוט דק מאוד,
המספריים בידיי-
מוכנות לחתוך.
|
יש מקום שבו כבר לא שרים,
יש מקום ממנו לא חוזרים.
יש מקום אליו כולם הולכים,
יש מקום בו גם ילדים מתים.
|
למה אנשים מתים בשקט
אני דווקא רציתי לעשות המון רעש
ולא יצא
לא הספקתי
|
קאלי. מסמלת את מה שרציתי להיות.
אלה. הרס וחורבן בכף ידה, שולטת בשאול.
שערי גן העדן ננעלים,
|
לפעמים בא לי לעשות Pause. הרי בשבילי החיים תמיד היו סוג
כלשהו של משחק, אז למה לא לעשות "פאוז" ולהפסיק? לא לכל הזמן,
רק לקצת. רק לקחת כמה דקות מנוחה מכל החרא הזה, שקוראים לו
החיים.
|
אם אני אלך עכשיו, ולא אחזור לעולם, זה לא שלמישהו יהיה אכפת.
זה לא כאילו כל העולם ישב ויבכה שהלכתי. מקסימום דמעה אחת קטנה
, ויאללה- להמשיך. אני לא מצפה שכולם יתהו כל החיים האומללים
שלהם איפה אני, ויכתבו שירים בחרוזים על כמה הם
מתגעגעים וכמה אני חסרה להם
|
|
|
"כמה נתתם?"
אולמי ורסאי,
הקופסא השחורה |
|
