|
אני כותב את מה שנאי כותב כי אני מרגיש את מה שאני
מרגיש, בין עם זו שמחה, עצב, יאוש. אני כותב כשאני
רוצה להביע רגשות, ומפרסם כי אני רוצה שיראו אותם.
אחרי הכל, מה הטעם להביע רגשות אם אין בפני מי להביע
אותם?
השיר הישן: The youth of the nation התנגן בקולי קולות ברדיו.
הוא תמיד העלה דמעות בעיניה של אריאל. הוא הזכיר לה את
בנה,ג'וני, שתלה את עצמו לפני שנה. הוא היה בן 15 באותו
זמן,בחור צעיר,גדל בלי אבא. אריאל עשתה מה שיכלה אבל זה פשוט
לא היה מספיק. הילד היה שקוע ב
|
The shadow guides me, for I am a reflection, what's left
behind by a
Man who once stood tall
|
אושר, אשליה של עיוורים
כח- של חלשים
ומח הוא של טיפשים
ואושר- הוא של טיפשים גמורים, ושל תמימים שלא ימותו סתם ככה
|
ישבתי באמבטיה. היה יום מגעיל, אחד מהימים בהם כולם שונאים
אותך. כל הכתה שנאה אותי היום, רק כי אמרתי לאיליה הרוסי שהוא
בן זונה מכוער וטיפש ושלאמא שלו יש שפם כמו של הזה, פרץ. אז
מה? מותר לי לרדת על רוסים, כי אני רוסי.
|
הבטתי למטה. כל האנשים שם היו בלתי נראים כמעט. הרעש של העיר
העמוסה לא יכל להגיע אליי כאן. הייתי מאות מטרים מעל כולם.
הייתי יכול לעוף. יישבתי בתא הקטן שלי בקומה ה65. הבטתי סביב.
מטוסקטן נשקף בחלון
|
אנשים עברו על פניי. אנשים חסרי פנים, כבשים בעדר. כולם נראו
אותו דבר מבעד לעדשות הכחולות של משקפי השמש שלי, שלבשתי
תמיד..
|
הבטתי בגלימה השחורה שלו. הוא הלך שני צעדים לפני. עברנו דרך
רחבת הריקודים המפוצצת של מועדון הלילה. הבטתי ברוקדים. "לאן
אתה לוקח אותי?" שאלתי אותו. הוא הסתובב אליי. הבטתי דרך
החורים שכנראה היו עיניים בעבר. עכשיו היו אלא רק שתי חורים
גדולים בגולגולת בחשופה
|
אם תשאלו אותי מה הדבר הראשון שאני זוכר מאותו לילה, אני אענה
לכם בקול בטוח "הקור". היה זה לילה קפוא בת"א שוקקת החיים
בדרך-כלל, אך הגשם הכבד גבה את מחירו והרחובות היו כמעט ריקים.
מדי פעם חלפה מונית והאטה כשעברה לידי, בתקווה שמא ארים את ידי
ואשלם לנהג המתוסכ
|
הסם הלבן זרק לי בורידים. הוצאתי את המחט. זה שוב נגמר, אבל
המסע רק התחיל, ועוד מעט אני ממריא. הבטתי בסובבים אותי: אבי,
שרון, אנג'ל, כפיר, זונות מסטולות וסוחרים. כמו בכל פעם, גם
הפעם, איבדתי את תחושת הזמן.
|
ישבתי בין הצללים. הם היו משפחתי היחידה, המקום היחיד בו
הרגשתי בבית. בין הצללים הרגשתי שייך. היא הביטה בי. הבטתי
בעיניה החומות. כשהבטתי בהן, כל השדים שלי נעלמו. המאבק, שהיה
החיים שלי, נרגע. יכולתי להרגיש בטחון. אהבתי אותה
|
עמדתי מעל הקבר. כולם כבר הלכו, חוץ ממני. היינו שם, רק אני
וחתיכת שיש עם חריטה. "שירלי חן, בשקר נולדה ובאמת מתה, אוויר
לעפר ואבק כוכבים לאבק מלחמה".
|
Forgive me, for if I done you any wrong I will climb the
highest
Mountain, cross the deepest sea, only to have you around me,
to bring
a fragment of a smile to your face
|
I look through the window....
|
All the pleasure of the flesh, the material possessions and
my very soul, I'd give away for you
|
ואת כה מדהימה
השמש שלי במזרח
וקול צחוקך הרך
מוביל אותי בדרכי, לא נותן לי לעצור עד שאהיה איתך...
|
לא תמיד העיניים מראות שעצוב...
|
וכל צעד, תנועה, כל שניה שתחלוף
...
|
קשה למצוא ת'דרך, קשה להיות אבוד
קשה חופשי, בלתי נסבל להיות לכוד
קשה להיות אחראי, אבל קשה להתנער
קשה לחיות חלום, אבל חבל להתעורר
|
כשאבא חזר, מריח מאלכוהול ומבט ריק בעיניים, ושבר את שולחן
הזכוכית שעמד במרכז הסלון על הראש של אמא, לא הרגשתי רע.
|
הכניסו את בחירי האוכלוסיה, אנשים שחיו רחוק מספיק ממרכז
המלחמה שרדו אף הם. ב-48 שעות צומצמה אוכלוסית כדור הארץ
ל500000 נפשות (אנושיות)
כן אני יודע שזה מהמשחק אבל אהבתי אותו וחשבתי למה לא
|
|
|
איזהו גיבור?
החכם מכל אדם. |
|
