|
לא מבינה למה כולם מנסים ללקק את המרפק שלהם.
אנה הפסיקה ללבוש חזיות לפני שנה,
היא טוענת שכולן אבדו בסל הכביסה
ושיש יותר מדי מקומות שהיא מחולקת ביניהם.
ואנה פשוט כבר לא מסוגלת לחייך כי
|
האנשים מתחלים, אני צועקת, הם חולים!
אני מזהירה בפינת רחוב, בתחינה לשמים כמו מטיף דת
|
אנחנו נדחקים למכונית בדרך לירושלים
ושוכחים
שגוש עציון כבר לא נצור.
|
ייחוד בנוי מנוקלאוטידים,
אפשר לאיית אותו בארבע אותיות
|
ירשתי את הנוצות של סבא, אתה יודע,
בעלי גאוות הברזל, העקשנות,
היופי שלא קשור לכאן בכלל
|
הפרחים לפתע יתגלו כמו קרני שמש,
והלילה הארוך בחיי ייגמר
|
את מרגישה את הקרירות באיזורים
בלב שלך ששמרת בהם
מילים לשירי ילדות וזכרונות של מגע
|
לפני שנה,
כשהיה בי הרבה פחות,
העברתי רגל מהחלק המערבי של ברלין לחלקה המזרחי -
מבטיחה לעצמי להיות
|
יום יבוא ואחזור להקיא
פעם כאב, נכון?
|
השמיים שוב נפלו
אבל אל תדאגי, הם ירכיבו
את עצמם מחדש
|
פעם, כשעוד לא הייתי צריכה שריון כבד
שיסתיר את כמה שאני קטנה-
מישהו הבטיח לצייר לי סנפירים
|
היא מתביישת. היא לא רוצה לווסת את עצמה,
לעצור את המילים שמסתכנות על סף השפתיים, נוגעות
לא נוגעות במיתרי הקול ומנסות לסחות נבט של צליל.
|
הלילות יחסית קלים לי,
אני מצליחה לעבור אותם בעיניים עצומות.
|
כולם צדקו, לא הייתי מספיק חזקה בשביל זה.
לא הצלחתי להתמודד; לא הצלחתי להתנגד.
הישרתי עיניים אל תוך הר האפר -
וראיתי שם
|
אחרי שנארוז את כל הדברים שלנו, נצבע את כל הקירות, נגזום את
עשבי הפרא שהפכו את החצר לג'ונגל של דשא גבוה שהתייבש, ונחזיר
את כל המפתחות שלנו; קבוצה אחרת תיכנס אל הבית שהיה שלנו,
ותקרא לו הבית שלהם.
|
|
|
אם הדלת לא
נפתחת
נסה חזק יותר |
|
