|
All is well in my wonderland
אם אתם קוראים רק דבר אחד, לדעתי לכו או על "נסיעה"
או על "מכתב לעדי מאנגליה".
איש הוא אחד, הוא לבד.ככה זה היה תמיד, הוא מתהלך בעולם אחרי
אמת פואטתית, אחרי חשיבות עצמית , ואף אחד לא יתחבר לשני. אלפי
נקודות של אור, קטנות, זוהרות ינצנצו בגשם, וכולן יעברו אחת
ליד השניה ומעולם לא יגעו ולעולם לא ידעו.
|
אז הכנסתי את הדיסק של "live" ואת השיר האהוב על אמילי "the
beauty of Grey" בשביל אמילי כל יום היה אפור. היא לא הרגישה
צבע או חיים יותר."זה לא עולם של שחור ולבן, ואני מאמין
שלהאמין היום, יעזור לנו להעריך את היופי של האפור" בתרגום
חופשי כמובן....
|
משהו בלכתוב טיזר ליצירה הזאת פשוט לא נראה לי נכון,
אז תכנסו תהנו- לא תכנסו לא נורא.
אני לא הולכת לנסות לשכנע אתכם.
|
אין תחושה של בית בבוקר תל אביבי. אתם תתפלאו כמה ריקים
הרחובות של תל אביב דווקא בשמונה בבוקר.
|
הוא מסתכל עליה במבט הבוחן הלא ברור הזה שלו, רואה איך היא
מעבירה את העט על השפה העליונה, נושכת את הקצה שלו, כאילו משהו
מפריע לה. שומע את הנשימה החצי קטועה, הכנסת האויר החפוזה,
כאילו שלא תנשום שנית והוצאה איטית שנמשכת נצח.
|
אחרי כל כך הרבה זמן של הרגלים ישנים, אני מוצאת את עצמי חיה
איתו. מרקס מזמין אותי תמיד לערב, הוא אומר תמיד את הדברים
הנכונים בזמן הנכון אבל רוב הזמן הוא פשוט שותק בזמנים
הנכונים.
|
יש כל כך הרבה דרכים פאתטיות להיזכר באדם שאתה אוהב, כל כך
הרבה דרכים רגשניות ומשתפכות שאפשר להקיא. אבל רק בלילה אתה
מבין שבאמת רוב האנשים שומעים אותך ומצפצפים, כי נמאס להם
לשמוע שאני מתגעגעת.
|
כל הזמן אומרים לי להירגע, לנשום, לא להילחץ, לא לקחת קשה.
ואולי במקום דברים שילמדו אותי איך לרסן את עצמי הגיע הזמן
ללמוד איך לצרוח את הנשמה שלי, איך לא להילחץ כי הכל יוצא
החוצה אלא לתת לזה לצאת. לא להגיע למצב שהכל נאגר עד שהוא יוצא
ברעש ובבלאגן אלא פשוט...
|
כל אצבע קלה המרפרפת על שפתייך
וכל ליטוף עדין בשיער-
זה לא פלירטוט או רמיזה,
אמרי עימי, תאוה לא אהבה.
|
ארבעה שירים של בערך.
"בוא נשמור על שקט עכשיו
היה לנו שבוע ארוך, מתיש רגיל ומתסכל
ועכשיו, עכשיו בוא נהיה קטנים"
|
אדום.
כל העולם שלי פתאום.
אדום
אדום
|
כמו תמונה שמוצגת לראווה:
קטיפה שחורה מכסה לא מכסה
עיניים מרמזות הבעה חסודה
|
הן תמיד בוכות אחר כך
אוספות את הבגדים בבושה, בפליאה
מנסות להעלים את עצמן מעצמן
מחזקות חזייה, מטילות בכי שקט
כשהוא אוסף אל תוכן נשיקה אחרונה
|
בנגיעות קטועות
בנשימות שקטות
בנשיקות מרוחות
ובאנחות נאחזות
|
רוח שבה לקרר את כולנו
לקראת השניה
שחלפה ממזמן
ואולי בעולמות אחרים
|
בין מילים קצת גדולות מדי בשבילי
גם אם אתה מרגיש שאתה לא יכול
זרוק למעני הכל
|
גם לך היה חיוך, אדום אדום
כשליקקת את השפתיים
ואני, כל שרציתי היה להחזיר את אותו החיוך
אבל שכחתי
איך
בעצמי.
|
העיניים בוהות לאופק. עוד שנייה עברה אחת עברה
בשר רוטט וגונח מוטל עלייך
לא עוצר לא שותק
ואת לא כאן
את האויר שהוכנס לתוך הבלון
|
מספקת לו
נושמת כדי להראות שאני פה
נותרת ללא שום יכולת,
נמצאת
אך לא כאן.
|
בכל מובני המילה
בכל הבעה ותנועה
אישה.
|
וגם אם אחפש
אין לי אב רוחני.
הכי קרוב זה שריד ישן
|
קטיפה שחורה
ארס של נחש
זה מלוכלך, הכל מלוכלך
ידיים מלאות דם.
קליפות
|
חיים שלמדתי לשכוח
בשביל להתגונן היטב
|
הרחובות ריקים
רק גופים מתנועעים כמתים
|
העולם הוא מחברת,
כתוב אותו כפי שתרצה
וגם אותי
אני מציינת,
זיין , ותתנסה.
|
היית אוהב אותי, כמו שכל איש לא יכול
היית באמת שהיית
אם היית פה.
|
אין קשר ולא אמור להיות.
"זה קטע בלי זמן עכשווי
מילים שנתלשות, ועוד מילים שייתלשו בתוכי"
|
סתם קטע, סתם. זין.
"אל תפחיד אותי בדיבורים,
הם מנותקים מכל מציאות
בלילות שלי אין מחשבות
בליבי אין יותר היסוסים"
|
הוא עוד מביט בי. הוא כבר רחוק ועוד קרוב. עוד רוצה להישאר אבל
הוא בכל זאת יעזוב.
|
הרחמים על נשים שנמצאות כאן קרוב אלינו מעבר לים זה קל, זה
גורם למישהו כאן להאמין שהחברה שלנו מאד מתקדמת, חכמה ונאורה.
בוש נראה יותר סקסי בצבעים אדום-כחול-לבן משחור.
אך האישה בשחור הזו נמצאת בכל אישה ואישה בחברה הזו.
|
אני פוחדת להישמט.
זה נשמע די בנאלי, אני יודעת.
אבל המגע שלך שכל כך מרגיע אותי מתעמעם. הלב שלי מחסיר נשימה.
מה אם פשוט תאבד עניין?
|
אני מסתכלת לך בעיניים, מנסה למצוא רגע מתאים, רק רגע מתאים
להגיד לך. והכל עובר בראש. אני מעבירה את התסריטים הדרמטיים
המוכנים מראש בראשי, חושבת לשניה על ענבר, חושבת על קיץ וזוהר.
על אמא.
הולכת לשירותים.
|
חזק חזק שלא אפול
הכי חזק שאתה יכול
חייך אלי
הרכן ראשך כלפיי
ואמור את רצונך.
|
או סתם מונולוג על כלום... מיליונים של אנשים עוברים לידי
וגוססים מרגע לרגע. והכל כמו לא קורה, כמו משחק שהזוכה זוכה
בחיוך תמידי ומשכורת גבוה. וכל הפורשים זוכים בגאולה מתמדת
אחרי המוות, גאולה מתמדת בלבוש לבן ואהבת אדם.
|
השמש להטה גבוה, כשמחכים לאוטובוס יש חום כזה בלתי נסבל שמעלה
מחשבות, הייתי שמחה יותר לקרוא לזה הזיות.
אלו סתם מחשבות אקראיות שלי שנסעתי בקו 6.
|
אם היינו עושים את זה אפילו לא היה צורך במונולוג מהסוג הסוחף
דמעות, רק בקירוב של המצלמה לפנים שלה.להבעה הכואבת אך מלאת
הקלה מעצמה. אבל כל זה לא משנה.
|
אז כתבתי בפעם המאה, אולי בפעם המאה ואחת זה יעבור...
עיקצוצים. עיקצוצים חזקים, בוהקים, התנחלו לי על כל הגוף.
בעיקר ברגליים.
אני מרימה את החצאית הפרחונית ומגרדת, כי מה עוד אני כבר יכולה
לעשות?
|
השעות המתות של הלילה מבהירות מהר מאד מה הדברים האמיתיים
בחיים שלך. מסיבה לא ברורה אני יודעת שהכל נגמר עכשיו למרות
שהכל אמור להתחיל ואין לי עצבים אפילו להסביר מה זה אומר. קצות
האצבעות שלי נגועות רעל, חייבת לכתוב זבל. כנראה עדיף על לא
לכתוב בכלל.
|
אל הארכיון האישי (5 יצירות מאורכבות)
|
|
אני אסנתז
אותך!
פרובוקטורית. |
|
