|
 172761236 פשושית של בונבון (:
החיים הם הבמה
האנשים הם השחקנים
הגורל מוחא כפיים
והמוות מוריד את המסך...
- תזכרו שכל אחד מאיתנו כותב לעצמו את התסריט! -
אוהבת תמיד ולתמיד!!
טאיסה פטייבסקי בע"מ
עם דמעות בעיניים הבטתי בפנים שלכם, במבט שלכם בעיניים, בחיוך
שלכם.
בכל אלו שמזמן כבר אינם.
|
זה פשוט משהו... כל יום מגלים יותר ויותר עד כמה העולם הזה
חרא... שונאת ת'חיים!! אבל לא ת'עולם... אלא ת'אנשים בעולם
הזה... את איך שהעולם נראה עכשיו בגלל שאנשים מטומטמים
כמוכם... הרסו אותו!!
|
גם אני עולה על רכבת הומה חיילים ומעט נחרדת מהידיעה
שהאנשים-האלה-ממש מרכיבים את הצבא שלנו.
|
ולעיתים, פתאום מכל השקית הטובה הזאת מגיע לפיכם גרעין מר, ממש
כמו בחיים - גם אנחנו נתקלים באנשים מרים...
|
אתה מגיע למצב שאתה מבין שאין לך כלום... שכל מה שאי פעם היה
כבר מזמן נעלם... שאין חברים... ואין אהבה... וכל העולם הזה
בנוי מאנשים צבועים... ממתחזים שהגיעו לעולם לגרום לך סבל...
ומה שיש לך - זה רק אתה עצמך!
|
כמו בסיפור של אגדות, שכל אחד מכיר, מופיע לו פתאום על הסוס
הלבן - האביר!
נסיך החלומות שחיפשת כל חייך, זה שגורם לך להרגיש, כמו שלא
הרגשת מימייך.
|
סתם כל מה שאני חושבת על החיים בערך.......
|
זה לא ספק עדיף להתעורר למציאות שאתה אינך בידיעה שמעולם לא
היית אלא הדמיון שלי.
לא מוכנה לקבל את חסרונך כמציאות אליה אני נאלצת להתעורר.
ולגלות כל יום מחדש שאינך עוד. ולעולם לא תהייה.
|
ואז כבר חוזרים לשגרה. לחיי היומיום ההם.
שהכל בהם אותו דבר. כמעט.
|
קשה לעכל שכבר עברו 12 שנה.
תריסר של 365 ימים למשהו שיחקק עמוק בתוך היסטוריית העם המטורף
הזה.
|
לפעמים, אנחנו מביטים לשמיים ואנחנו רואים מולנו שמיים מלאים
כוכבים, והכל טוב ויפה, ונדמה לנו שלעולם לא יכול להיות טוב
יותר...
|
חטאנו בחטא הגאווה,
ועל כן אלוהים פילג אותנו,
על מנת שלא נוכל להתאחד, ולהתאגד כנגדו.
|
להינות מהמחזה המרהיב הזה, כשכל הצבעים היפים ביקום,
מתרכזים ביחד ויוצרים תחושת שלמות.
אתה מוכן להישבע שאתה מביט על תמונה אותה הדמיון שלך
היה מצייר לו יכל, שוב ושוב.
|
אח"כ יורד קצת למטה,
אוחז לך בשדיים ולא מרפה,
אין לך מה לדאוג,
אני יודע בדיוק מה אני עושה.
|
תצחקו עם אנשים ואל תתנו לאף אחד לצחוק עליכם, תאהבו מכל הלב,
אך אל תתנו לאהובכם שליטה על לבכם.
|
"מה את הכי אוהבת בעולם?"
נהגו לשאול אותה כשהייתה קטנה.
|
אבא הוא לא אדם
שזורם לנו בעורקים את אותו הדם,
הוא לא זה שקיבלתי ממנו את הגנים ב"מתנה"
ולא זה שהכניס את אמא להריון לפני 16 וחצי שנה.
|
גדלתי, החכמתי, התבגרתי מאוד,
כבר לא חיה בעולם של חלומות, אגדות ופיות,
כבר לא באשליה שמתישהו יגמרו המלחמות,
כבר לא מאמינה שיגיע שלב שבו יפסיקו לזרום הדמעות.
|
והדמעות שלנו שזולגות עליה,
הורגות אותנו אך מעניקות לה חיים.
|
הוריקן של סבל,
סערת רגשות,
בצורת של אושר
ואוקיינוס דמעות.
|
כשטיפות הגשם פוגעות בחלון,
סימן שמישהו בוכה לו המון.
הוא בוכה כי הוא מאוכזב מבני האדם
ומהדרך שבו מתפקד העולם.
|
ועכשיו אני אדם,
בשיא משמעותה של המילה,
כי גדלתי, עבדתי, הקמתי משפחה.
עברתי מכשולים, החזקתי מעמד,
והכל בזכותך אמא, לא אשכח אותך לעד.
|
כשאמא נכנסה להריון לפני 16 שנה ושלושה חודשים,
אלוהים לקח עט ונייר ורשם את השמות של כל העוברים בעולם...
הוא גזר את הדף לחתיכות, קיפל כל חתיכה ועירבב אותם טוב טוב.
הוא הניח את כל הדפים על השולחן הגדול,
עצם את עיניו והושיט את ידו לעבר החתיכות הקטנות.
|
מתגעגעת לכל רגע ורגע,
אפילו לכל הרגעים שהוא כל פעם מחדש שבר לי ת'לב,
אוהבת אותו כל כך,
אוהבת עד כאב.
|
לכודה בתוך עצמי
ולא מוצאת מנוח,
|
עושר זה לא מתכונת לאושר
ואומר לכם את זה אדם עם ניסיון,
את הדבר הכי חשוב שיש - חיוך,
לא יכול לקנות אדם, אפילו בהון.
|
אנחנו הורסים אותו יותר ויותר,
ובורחים,
ומשאירים אותו כאן, עם תלונות,
"שייתקן ת'דברים".
|
אם בניתי מגדל,
מישהו אחר בנה כזה קודם.
אם שרתי שיר,
מישהו כבר שר אותו לפניי.
אם סללתי כביש,
מישהו עוד יצעד בו אחרי מותי.
אם גיליתי כוכב,
הוא עוד ינצנץ גם כשאלך.
|
לאושר אין כתובת, גם אין לו מפה,
וללא שום מצפן, אני הולך בעקבותיו.
|
תעצום את עייניך
ולפתע תראה,
איך כל העולם
פתאום תמים יראה.
|
אני מרגיש כמו דמות בתוך משחק מחשב חסר ערך,
3 פסילות, רובה ביד - יוצאים לדרך!
אני רץ ורץ, בכל הכוח, בין שבילים ארוכים,
|
עננים אפורים מביטים מלמעלה,
שולחים לי בלחש כמה דמעות,
|
התכלת שהופך לכחול,
ואז עם השעות משתלב עם האפור,
|
אבל בסוף, אולי אפילו בשמיים,
לאחר רדת המסך, הגורל עוד ימחא לנו כפיים.
|
אני עומדת בבית, לרקע טיפות הגשם, עטופה בשמיכה,
מביטה בחלון ואני רואה מולי - השתקפות של ילדה.
|
יושב לי על כורסה מרופדת
משתעשע עם חפיסת קלפים שקופים,
איש לא רואה ואיש לא יודע,
משחק די מכור, בלי שום מתחרים.
|
אנשים יודעים תמיד להעביר ביקורת ולשפוט,
לא יודעים לפרגן ולהביא מחמאות.
כל העולם הזה הוא כמו איזה שביל מכשולים,
מלא בחרא של כלבים, באנשים רעים,
באונס, במבזקי חדשות מיוחדים, בפיגועים.
|
היינו גיבורים במלחמת החיים,
בכל קרב ומערכה מזעזעים וקשים-
על עוד דקה נשימה, על עוד פעימת לב
|
מוזר איך מילה אחת טובה יכולה לעשות לאדם את היום,
מוזר איזה הרגשה נהדרת היא להגשים חלום.
מוזר איך מקרה אחד מסוגל לשנות אותנו מן הקצה אל הקצה,
מוזר עד כמה קשה לקבל בעולם הזה את מה שאתה רוצה.
|
הקרב שלנו, הוא אנחנו,
נגד העולם.. נגד הנסיבות
נגד כל מה שאי פעם
עלול לשבור אותנו ולגרום לנו לבכות.
|
אז בנתיים אני כאן,
ברחובות העיר, בלילה הקר,
יושב, כותב את השיר הזה,
נושם... קצת לפני שהכל נגמר...
|
העצב עוטף אותי בגופו,
בעודני משתוקקת למגע ידיך.
הבדידות מלטפת את עורפי,
אשר נואש לנשיפותיך.
|
עומדת על הסף,
כבר אין סיבה לחיות,
קפיצה אחת קטנה
ונגמרות הבעיות.
|
תודה לכם חיים על עוד סילבסטרים ועוד שנים,
תודה לכם חיים על כל דקה שעוברת,
תודה לכם חיים שהענקתם לי חיים!
|
שיר המסע שלי מהדהד לי בראש
ואני שבה וחוזרת על המשפט, האחד והיחיד, הנכון מאין כמותו;
אין לי ארץ אחרת!
|
אז איך התאהבתי בו?! איך?! הוא כזה אפס!! פשוט 0 אחד גדול!!
איך התאהבתי במישהו כזה?! הוא כל כך לא בשבילי!!
אני כזאת מושלמת, והוא... הוא כזה הוא!!
|
לאכזב אותך היה עבורי החטא החמור ביותר.
לשבת אתך באוטו ולשמוע את שתי המילים
המזעזעות האלה חורצות את המתח הנוראי ההוא
|
אני יהודייה!!!
למה?! אין לי מושג.
לא ביקשתי להיוולד לתוך עם שנוא ונרדף.
|
לחזור הביתה. להביט על המנטליות הדפוקה של העם שלי.
במדינה עם ממשלה וחינוך דפוקים.
ולדעת, שאין לנו מקום אחר בעולם!
|
זהו! אני כבר ילדה גדולה.
מעצבת לי אישיות משל עצמי, כי תכף, ממש עוד כלום זמן, יהיה
מאוחר.
|
|
|
בטח לא תפרסמו
את הסלוגן שלי.
זה עניין של
פרנציפ, הא?
תגובת מערכת:
לא, זה עניין של
צחוקים |
|
