|
 ''All five horizons
Revolved around her soul
As the earth to the sun'' |
מיכל פ.
" אני חושבת שלחשוב זו מחלה..."
שעה 23:00 הייתי מתוסכלת וכועסת
בשעה 01:00 הייתי עצובה כל כך שלא ידעתי אם אצליח לצאת מזה
בשעה 05:00 פתאום הבנתי שעברו 3 שעות שבהם לא נתקפתי חרדה
מהקיום
בשעה 07:00 כבר חייכתי, הרגשתי ששרדתי כדי לספר
|
שיקום הבן אדם שמעז לומר שהנפש היא 21 גרם ותו לא.
שיקום ויילך לסמטה שם בקצה העיר,
שם הנפש היא לפחות כמה טון של בטון!
|
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני שמתי את עצמי במקום הזה,
שאני זאת שמנווטת,
שזוהי לא תוצאה של יד מכוונת שמסרבת להזדהות.
|
היום מפחדים ממילים כמו "הפלייה", "גזענות",
"שוביניסט".
|
יש קטע כזה שיותר קשה לי לשמוע שחיילים נהרגים מאשר אזרחים. זה
כאילו מבהיר מעבר לכול ספק שזוהי מלחמה.
פרוזן זה סוג של גלידה, נכון, לא במובן הקלאסי של המילה אבל
בכול זאת. האפס בטח היה אומר שזה לא גלידה.
|
ואני רציתי למות, להיקבר שם בדשא החם, לבכות עד שאני יתייבש
ואז יתלו אותי בתור קישוט באיזו חנות פרחים
|
האנשים האחרים היו עם פנים מחוקות, במקום תווי פנים היה להם
ערפל אפור, ואז אנחנו , אחד אחד, ניגשנו אל האחרים ובעזרת
משיכות עדינות של היד על פניהם של האחרים ניקינו את הערפל
והחזרנו להם את תוויי פניהם.
|
איך אלמד לאהוב את האמת?
היא כל-כך לא ברורה.
|
מה קרה?
פגעו בך?
הלוואי שהיה לי איכפת. הלוואי שזה לא היה גורם לי אושר.
|
ואתה בשלך, ואני בשלי.
והגלגל כלל לא מסתובב - הוא חורק, הוא תקוע
|
"לא צריך, אבל בשקט,
שלא ישמעו, שלא ידאגו"
הרהרת כשהשמש שקעה.
|
וכל תנועה של הכתפיים פוצצה יותר ויותר את הבועה שאני
והתנפצה האשליה שאני לאלפי רסיסי טל שנחתו בשקט
|
לא תמיד.
לא אני. אם בכלל.
לא אפשרי.
לא באופק.
|
רק להיות איתך על אותה רחבה,
רק לדעת שאתה יודע את שמי,
רק לדמיין את עיניך עוקבות אחרי,
למרות שהן מזמן נעצמו מעייפות
|
חשבתי שברחתי, שמצאתי מקום חדש ומרגש,
חשבתי שפה יהיה טוב יותר, מסעיר יותר,
שפה הדברים באמת קורים.
|
היא מתעלמת מין הכיעור, היא עוקפת אותו בסלידה
תוך כדי שהיא מפשילה שמלתה כדי שלא להידבק.
|
כי עכשיו כשחזרת, לא תלך עוד,
לא אשחרר אותך שוב.
מנוחה ושקט לגוף - מנוחה ושקט לעצמי.
תודה - רק אתה יכול.
|
ואם אשאל סוף סוף -
יענו לי רק תשובות מעצבנות חסרות אמת,כוונה ומרפא
|
ופעם, לפני מספר שנים חשבתי שאולי החיים הם כמו גרף נוסק
למעלה-
על כל כמה חודשים, שנה, תקופה שעוברת על ציר הX
הדברים ישתפרו ויעלו בהתאמה על ציר הY,
|
מטרת המסע שלי אולי חצובה בסלע,
אבל העקבות נמחקו.
כמה נפלא ונורא זה.
|
שהסינוור הוא בעצם ממחסור בצבע?
שהחיוך רק שומר על תווי הפנים שלא יקרסו?
|
הכול בסדר, גם הבלגן,
גם הגבולות התפייסו עם פרצותיהם,
ואתם עדיין,
במזג אוויר כה נפלא -
ספונים בביתכם.
|
אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.
|
אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.
|
אני חושבת על לדבר איתך.
פשוט לשבת בסלון או בחצר
ולהעביר מהאחד לשנייה סיגריות ומחשבות.
|
הכל, רק לא צבעים שמחלצים צרחה
מהתת מודע של
אני
החולמת
|
כמו פרצה קטנה, כמעט בלתי מורגשת על דופן המעגל,
כמו קריצה קטנה ששלוח איש עייף מעבר לרחוב
|
כשאין וצריך,
הראש מתחיל לחשוב
|
אבל לצערי,
לפעמים,
מה שבאמת בא לי זה ש -
|
ספרים,מילים,
צבעים וצלילים.
הלוואי שמהם הייתי מורכבת,
הלוואי שלא הייתי כל כך מורכבת.
|
הטיפוס הזה / הזר / הייחוד שלך.
הבולטות.
לא רק יוצא מן הכלל.
|
כמו קוסמים עולים הכותבים,
בביתם,
במיטתם,
במוחם הקודח
|
חיוך ,סטירה, גבוה, נמוך רטוב ויבש,
תמיד לבד, עם עצמך, עם גופך
תמיד מכיל אחד ותמיד ריק.
|
זה הסוף, ההתחלה, זה המעגל.
זה חוסר הטעם, זה הטעם המר.
זה המעגל, המעגל...
|
מאיפה האמונה השגויה
שההיררכיה הארגונית משקפת את
גודל האדם
את איכותו
את סיכויי חייו?
|
הכאוס שמשאירה הסופה
הוא איכשהו
מאורגן
|
מונע כאילו מכוח
אך בעצם
מונע מפחד
|
אווררי מעט את מגירות ראשך,
שחררי מעט את עכבישי קורייך -
אולי הצפת עינייך תהיה למספקת.
|
זה היופי, זה הכיעור הבלתי נסלח, זה החיים.
|
עכשיו אני כואבת את העובדה ששוב אני פרח קיר.
שוב אני שם כדי לתת , כדי להיות הדבר הכי קרוב,
כדי לחזק ולעניין... הכל.
|
טוב מידי כדי להיות אמיתי,
החופש הפתאומי הזה.
|
מתברר לי לאט לאט שיש לי משהו להתמודד איתו, איזשהו גורל, לא
משמיים, שבנתה לי האישיות שלי. אני נכנעת להבנה שיש לי מספר לא
מבוטל של חומות להפיל ולאו דווקא בצורה של מלחמה.
|
כל יום שאת מתקיימת את בוחרת בחיים, שזה לא פשוט, אבל זה נכון
|
אני כבר לא אותו אדם כואב ומכונס שהייתי, אני כבר לא אותו
ברווז מכוער,
אני בטח לא ברבור וגם לא נסיכה שאיזה נסיך יפה בלורית הציל
מתופת,
אני פשוט חייה את החיים המציאותיים האלו על האדמה בלי אשליות,
בלי תהומות עמוקים מידיי ליפול אליהם.
|
לא יודעת איך להגיב לזה. מה זה כאב טוב?
|
לא, ואנחנו גם לא נעצור לחשוב ככה. ככה אנחנו. לטוב ולרע,
ולפעמים לרע מאוד
|
והדבר שהכי משך לי את העין היה הלובן של הרצפה והקירות - הם
הציקו לי, העליבו אותי, איך אתם מעיזים להיות כל-כך ריקים?
כל-כך חסרי משמעות? ועוד בלי להתבייש?
|
אומרים שהחיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות.
זה לא משפט חמוד קליל וקליט עבורי.
עבורי זה משפט שחותך את הבפנים שלי למיליון חלקיקים.
|
לא מוותרים כשקשה. זה נכון.
אבל גם לא סובלים סתם.
|
ואתמול הייתה שקיעה כל כך יפה,
ואנשים מסביב דיברו עליה,
ואני, אני חושבת שלפעמים האזור הזה גדוש בנוף דל תקציב,
קרטון מרוח בצבע
|
אני ניזונה כרגע מהעבר,
מצלם של זכרונות של הטבע האמיתי שלי,
של האנשים שמבינים את הבדיחות שלי,
|
עקרון האקזיסטנציאליזם אמנם לא העלים רגשות אלו, אך הוא בהחלט
עזר לי להבין שזה בידיים שלי. נכון שזה לא קל, וכמובן - עדיין
לא פתרתי כמעט כלום. אני עדיין לבד. אבל עכשיו אני יכולה
להאשים רק את עצמי. רק את עצמי... וטוב לי עם זה.
|
הבעיה היא שהתחלתי לרבד את העולם. את כולו. את הכל.
קשה לחשוב שאני אולי היחידה שיודעת פה את האמת. גם כשאני
שיכורה.
|
אל הארכיון האישי (11 יצירות מאורכבות)
|
|
מאותגר
אופקית!
פרובוקטור. |
|
