|
 יום שלג בתולי בירושלים... לאחר עמלי אני נח על ביצי דפנה :) |
כבר שנים המונח "שריטה" אינו מזוהה רק עם מספר אנשים
"שרוטים", והפך להיות נחלת הכלל. כולנו "שרוטים"
בזמן ההוא, בזמן הזה. אם כולם "שרוטים" הרי שזה כבר
"נורמאל". חבריו טוענים שאינו "שרוט" יותר כשאר
בריות, והעניקו לו מושג חדש: "חרוט". ובכן, מעניין
כמה זמן יעבור לפני שכולנו נהפוך להיות "חרוטים" הם
תהו, ומה יבוא אחרכך. בן-אדם, אתה "השבר
הסורי-אפריקאי". אולי, אולי...
נצר למשפחת גמלים מכובדת, עוז גוז נולד יום אחד וגם
ימות יום אחד. מה שחשוב הוא לא חשוב, רק מה שבנתיים.
אנחה יצאה מפי, פילחה את שפתיי, מנהיגה רטט בגופי ומשחררת את
שארית האוויר הנותר בראותי. כל הניקוטין והרעלים נפלטו החוצה,
|
בצהריי יום שישי, האוטובוס הנוסע ממרכז העיר לשכונת מגורי, מלא
עד אפס מקום כרגיל. אך שלא מן הרגיל, עלה בידי תוך כדי
ערמומיות והכנסת מרפקים לזקנה אחת (או שתיים) לתפוס מקום ישיבה
קרוב למרכז האוטובוס, ליד אזור העמידה המוגדר.
|
בסוף ימעכו אותי בתוך קערת מתכת ויזרקו אותי לפח. זה תמיד קורה
- מנצלים, מתענגים, מנצלים ובסוף מועכים. כמו תמיד. כמו תמיד.
|
לאחר שנמאס לנו לרקוד במעגלים מעגלים, עשינו על העץ כיבוי
צופי, ולהם צדק-באמת לא נשאר מההוא כלום, לא זכר, ומהגזע נשאר
רק ניצב פחם שבקושי אפשר להשתמש בו במנגל יום העצמאות. "מעפר
באת ולעפר תשוב", הוא, להם, צחק ואמר "יאללה מאוחר. הולכים
הביתה".
|
גלעין תשוקתנו עטוף בדמים,
גלעד טוהרנו עקוב מאחים,
קין והבל בתקוות האלפיים.
|
ואם עוד מחר תשכחי מאתמול
תארזי את חומך במטפחת בד קטיפתית
ותשימי רגלייך לעבר האופק
עם קול צעדייך אשר בשבילי הם הדופק
תחפשי בחוטמך משב צהלה חדשה
עדיין תמיד אשמור עלייך
|
עדיין נשארת עומד!
זקוף!
אדיש!
או מוכה הלם?
|
עוד מעט הסבל יעבור. מקודם היה לה כל כך כיף. שערה הפרוע נשמט
על הרצפה.
לקחו אותך, אני פה לבד בוכה על הרצפה, מגלגל ומדליק ג'וינט
עצבני, צוחק, בוכה וצוחק.
|
|
|
אנחנו נשטלת על
העולם!
הדיסלקטים
המגלומנים. |
|
