|
שום דבר שאני אכתוב פה לא ייתאר אותי כמו שאני
לא משנה מה אני אכתוב עדיין לא תצליחו להבין לגמרי
מי אני.
צריך לחוות לאורך זמן בשביל להבין,
we live in a material world.
זה גם לא ממש רלוונטי מי אני...
אז אני סתם אוסיף שיר על יתושים!
זה נקרא: "יתושים!" והולך ככה:
יתושים!
שיעקצו אותי כמה שהם רוצים
רק שיפסיקו לזמזם!
יתושים!
אני אמנם צמחונית
אך אחד אחד אטבח בכם!
יתושים!
אין להם הרבה שכל.
משליכים עצמם כנגד שמשות הזכוכית שוב ושוב
באשליה מוזרה שיצליחו לחדור אותה (!?)
כן. נכון. עכשיו השמשה מתנפצת בשבילכם..
יתושים!
אם הייתם קצת חכמים
הייתם סותמים.
ואז הייתי יכולה להירדם
ואז לא הייתי מעיפה אתכם ממני
והייתם יכולים לשתות את דמי לרוויה כאוות נפשכם.
יתושים!
לא שאני לא בעד,
להמית את כולם לאלתר מוות כואב ואיטי
אבל לנו האנשים יש מה ללמוד מהם...
לעולם לא יאמרו נואש!
שוב ושוב ינסו לעקוץ במחיר חירוף נפשותיהם.
יתושים!
מעוכים אתם נותרים, אבריכם מפוזרים
על קירות מראות ובמקומות נוספים
כתגי כבוד נשארות
גופותיכם הגועליות עזובות
על שמתתם בקרב על הדמים
והינכם לוחמים..
יתוש יקר!
אולי תדבוק בבהמות ומפריסי פרסה?
למה ללכת על אנשים?
לא חראם עליך...?
כן, אני עדיין שוכבת מתחת לאדמה
שצועקת עליי להפסיק לצחוק במקום להתמודד
|
צריך לאהוב מישהו
לפני שנותנים לו לייסר אותך
|
מה אני כבר משנה אם אני כמו כולם
וכולם כמו עצמם
וגם הם לא משנים דבר
ואני לא משנה אותם
|
משב רוח מיוחד
מרקד סביב כל מה שנושב ביננו
מורד בה,
ואז היא נשאבת לדקה
בלא מודע
למקום שבו היא משנה מצב צבירה
|
הוא לא מתדפק על דלת הרוח
כשתיפתח תשאב הכל
ואז תפלוט הכל בחזרה בסדר חדש.
אין העולם מכוער לעולם
|
אתה רואה את האמת
דרך כל השקרים והדמעות?
אתה רואה את העולם
דרך עיניים מופרעות?
|
היא צוחקת הרבה,
על עצמה בעיקר
הלב שלה מת,
מזמן הוא נדקר
תמיד הולכת באמצע השביל
עושה מה שכולם עושים
ואז מותחת ביקורת
על ההולכים בצדדים
|
המלחמה הקשה ביותר מעודי
מתנהלת כעת.
המלחמה נגד עצמי, שלא להילחם
שלתת לחיים לזרום דרכי.
|
אין לי מקום
לשבת פתאום
ואין לי מזל
כי בעטתי בעצמי מאחור
|
אני אזכור אותך
אני אזכור אותך כן
|
אז בוא בינתיים
נשחק עם הלשון מחניים
וכך הבינתיים תמיד יישאר
כי מתברר,
זקנה מכדי להתבגר.
|
משאירה אחריה
זר של קוצים שקיבלה ממנו
צריבה ואדמומיות
מסטירה בפנים
|
מה קרה לי?
איך נפערתי כך מבפנים?
|
אין עוד כמוך בעולם
מה לומר לנפשך היפה
שתחדל מבכיה, מכאבה.
שתמצא את השקט.
|
שיכרון חושים מסוג כואב ומחשל
שעוד לא הכרתי
ושוב אני בעירום
מתחבאת בתוך עצמי
שם מתחת מים כבדים, אני נחנקת
מנסה לצעוק, אין לי קול
זה בית בובות שם בחוץ
אתה יכול להיות הבובה או המושך בחוטים.
|
ציפורי דרור ארעיים,
באים אך עוזבים בתום הנעורים
כל עוד נישאר
נשתוקק רק לחירות וחיים
בלי זיופים
|
מפחיד אותי, העקרב הזה האדום,
קנטאור דוקרני, מתקרב לעברי אני שומעת,
נפסק לפתע רחש פרסותיו
נחבטות בקרקע באין כל דמות
|
הרגע שלו שוב עובר, שוב חוזר,
מתרכך מתגבר משתאה ואומר
אני צליל הנשמה
|
לעמוד עם הרוח לבד,
על מה שנראה כמו פסגת העולם
|
מעבר לקפיצי המיטה
מעבר לתקרה הרעועה
מעבר לשמיים
|
אז אני יוצאת החוצה למרפסת
עם חולצה אדומה ותחתונים
לכתוב איזה זבל מקסים
|
רק ביצים חסר בשביל להגשים
רק לחלוב פרה קדושה אחת ומגיעים
|
אל הארכיון האישי (1 יצירות מאורכבות)
|
|
מאותגר
אופקית!
פרובוקטור. |
|
