|
אישה של מילים , שנת 73
החברים שלה קוראים לה אושר
אחרי ימים רבים של שקט
בוקר אחד קם האיש שחלם חלומות על הצלחה מתוקה ,נכנס
למקלחת והרגיש שמשהו עומד לקרות...
|
בלילה על משכבו הביט במיטת אחיו הישן, מפחד להעירו היה מודע
בשקט לתפיחות הקשה שבמכנסי הפלנל שלבש. תפיחות שהפריעה
את שנתו , שעירפלה מחשבותיו, ושהחליטה עבורו כי יצור
בהקדם קרש מחודש עם האישה שבמודעה...
|
הימים עברו חורף אחד לא קשה, וקיץ יבש במיוחד, וכל הנסיונות
שלה לצייר בתים או פרחים או שמחה לא ממש הצליחו. בבית הספר שלה
התחילו לצייר בתים עם גינות, ילדים ואפילו אושר, ואילו הלבבות
שלה התחילו להיות עקומים, עצובים ולא מלאים.
|
קצת אחרי שרוקן לתוך פיה את המעט שעוד היה לו לתת, אמר שהוא
חייב ללכת ושרק על זה הוא יכול לחשוב.. היא שהייתה עדיין
עירומה ניסתה למצוא בתוכה את הקול הכי פחות נעלב, ואמרה לו לך.
|
היא אמרה לו בקול שרק שרק אותו הכיר נפגש באולם הקולנוע , אותי
אתה תחפש. בין הראשים, הבשמים, והפופקורן , וכשתמצא תשב על יד
ותחכה. למה לחכות? , הוא שאל עם הקול שרק אותו הכירה.
|
היא כבר לא ידעה היכן היא מתחילה והיכן היא מסתיימת ובעיקר לא
הבינה כיצד הוא בעצמו יצליח לגלות את סוד התחלתה וסיומה.
|
האהבה
פרחה לה
מחלון המכונית
לכיוון הזריחה
לפני שבע דקות
|
אתה למולי
כמו חומר
ביד היוצרת
גלים
|
אני קרובה לטירוף שלך
המטורף שלך בכלל לא קרוב
|
נערה הייתי וגם
זקנתי בכמה שנים
וטרם הבנתי כיצד
|
נולדתי לרגע שבו השמש של הקיץ
פנתה למערב נוגעת בים ברכות
|
האם יש לאל כוחי, מלכי
לטעת בך את הרצון
לראות?
|
בפעם הזו, מלכי, הגעתי
כאביר מיטיב צייד
עם כלי זיין גדול
בלשוני
|
לשכתב ביוגרפיה אני אומרת כמו
להמציא סבים שייבשו ביצות או לפחות
קנו פרדס כתום בקצה העיר הלבנה
|
"גם המלאכים שומעים את ג'ימי הנדריקס"
אתה אומר, ומחייך עם אלוהים
ש"מבין במוסיקה" כמוך
|
פתרתי את הגלגול שלך בתוכי השואל
פתרתי והנה בא לציון גואל
|
על שלושה ועל
ארבעה
ואני היודעת
|
מלך אמרת
אתחפש לליצן
צהוב וכתום רועש
|
ועד זקנה אני היא
לא מיישרת קמטים
גם לא בושה בקווצות
שיער מלבין
|
ואני שמחפשת את הטעויות בנרות ומחבקת
את הפגום בשתי ידיים כמוצאת אוצר רב
|
אני שמעתי ביזיוני ושתקתי
אין כבר דמעות בכליי.
|
אביו שמת שכח הרבה
לפני מותו,
וזיכרונות פרחו להם
כמו נסורת העץ
של הנגרייה הישנה
|
אהבתי ככלי חרס שבור
בעידן הפלסטיק הממוחזר
|
בתמימות מנקה רחובות שקם בהנץ
בחוכמה של נזיר בודהיסטי מהלך
יחף, כבן בית על חורבות מקדשי הנעול
|
אושר גדול
בא והתדפק
על דלתי
|
תנו לי לצאת
בחיפוש אחר אלוהים
אחרים
|
אלכימאי
אש יוקדת בשברי זכוכית חדה
|
אם הייתי מנסחת מודעת היכרות זה
היה נשמע ככה:
"אישה שאוהבת ללכת לאיבוד מחפשת
גבר עם ריח של פעם
שאוהב קינמון גם בשוקו"
|
לא בן מלך פגשת
כי אם אחד האדם
הן ראה וברח
|
החברות הזו טיפסה
על הגדר של השכן
בוגנוויליה ריחנית
צבועה סגול, כמו
ריסיי
|
אני קוראת אותך בשקט
כדי שהשכנים לא ישמעו
|
אצל הגינקולוג אני חיה אחרת
מתאדה מכל הסימנים
שנתנו בי ואלה שנתתי להם
|
אתה מחזיר שתיקה
והמילים שכבר אמרתי נבלעות להן
במרחב הריב האטמוספרי
אצלי חור שחור
|
למה לא אמרת לי, אם (mother)
שאת אלה שבתוכי
ינברו , ללא חסד
אכנה בשמות רבים
|
את שמך לעולם לא אזכיר
ואשא לשווא
תעתועיך
|
באותו קייץ של תשעים ושבע
במארבים חשוכים בלבנון
כמו קבר פתוחים
כמו שמיים
חשבת שתמות
|
בדרך לאוניברסיטה
אני עוברת את
הרי יהודה
|
בינינו לא נח הכבוד
לא שכבה החמלה
לא קם האיפוק
גם לא הסבלנות הבוראת
חיים.
|
ובלילה ההוא
התקבצו ובאו
גברים
על יד מיטתי
החורקת
|
לשנינו לא הייתה עדיין מכונית, לא רישיון
לא פחד, וחשבנו שנגיע רחוק
אתה שמתלבש בבגדים לא מכאן
ואני בתלתלים שמעידים גם על קצב
|
אולי העלו אותי על מוקד
ויושבי קרנות צעקו לעברי
|
בפעם האחרונה שכתבתי שיר
גם השמיים התכסו במילים כבדות
וגופי ללא משקל סגול
ריחף במרחב העצמי
ללא משענת
|
ברכבת
הארוכה
העמוסה
הממהרת
נוסעת אני
באיטיות
|
העולם ראה חורבן וחצי תקומה
ואני ישנתי שנת ישרים
בתוך אדמה כבדה ומקוננת
חולמת על ציפורי שיר קטנות
טועות בערבות אפריקה
|
גבר אחד בא
ויראני
שקופה הייתי
לאחיי
|
פעם כתב לי בחור צעיר (מתוך שעשוע של חו"ל)
ציטוטי אהבה משיר השירים, כי ידע אותי
סאן-טי-מאן-טאלית
|
כותבת שירים למושא
שמזמן נראה רק עורפו
השזוף, המנוכר,
הקשוח.
|
געגועי
לאהובי שטרם הוא בא
למחוזות תוכי
השבירים , שקופים
|
בלילה ראיתי דמות קומתו הגבוהה
נתמכת על גדר הרוסה, מכשפת השבט
סובבה סביבי מקימה בי
יפהפייה נרדמת.
|
אתמול הייתי אצל אגם בשבע
היא כבר בת ארבע ורבע
אגם ילדה מאוד עסוקה
אין לה בשבילי אפילו דקה
|
אתה שאינך יודע
שפתי קרועות כמו עיני
עור פני קליפת תמר
|
המלך העיוור
ניצב מולי
עירום
|
פגשתי מלך עיוור
ללא יועצים
שישמשו לו
עיניים
|
המשורר כותב את אתמוליו
מניח בזהירות על שולחני פיסות
חיים משופעות טביעות עיניים
כותב אתמולים ממולאים בטעם זר
|
הרי אני מגורשת
כדתך שלך
מגן העדן הפרטי
|
שקשוק הגלגלים מחריד
גם אותי (האיטית)
האם זה אומר ש
שוב ירדתי מהפסים?
|
ובאת אלי
באינספור גילגוליך
וידעתי אותך
מרחוק
|
ובלילה מילים של קודש
מעורבבות בחיוכים גנובים
|
עוד אחדור את שכבותיך השקופות
משם לחבק
|
ועברת בי
שקופה
וכפות רגליך קרות
|
תילמד אותי חזק
גם לפרפר הכי צעיר, כנפיים משתקפות בשמש
|
היה לי חבר נזיר
לקראת הפסח
הוציא את החמץ
רוקן מדפי ספרים
מפירורי מציאות מדומה
|
החדר מצטמק למן סוג קטן
של מלכודת
עכברים חלודה
|
זה כבר כמה זמן שהמילים
רוצות לצאת
מתדפקות
מזדחלות
מתעקשות
ואני בשלי
|
חוסר השקט שלי
הוא סיגריה אחת
בשרשרת
|
חיות הקודש
נישאות על כנפי נשרים
ביקשתי לבלוע את הקדוש
|
של זמני כניסת שבת
ויציאת שבת וסיגריית שלושת
הכוכבים, מחשבי נדלק.
|
מהחתול שלי למדתי אינטימיות של ציד הציפור
מנחת הילד הפשוטה בתוך לבי
של שלווה עת הוא נח על ברכי, נרדם.
|
אתה מקבל אותי
לפי כל כללי הטקס
|
אני אמא לשלושת ילדיי
שלא היו ברחמי , אפילו לא רגע
רחמים עליהם ועלי
|
ילדה לא תדע
מה בלב אימה (her mother)
(או אביה )
|
את הבד הקדוש שכח על המושב לידי
כבר עלה הבוקר בליבי הגס
|
כדי לכתוב עליך
אני צריכה מילים של פעם
כאלה שנוגעות בערגה
לכמה שיותר יחד
|
כותבת על עור
גופי, אולי
חורטת, ולבי
נותר חלק.
|
אישה
הרטיבי מחשבותי הנוגעות
בטיפות תוכך
המלא
|
כשרצית ללכת
אמרת:
לא יכול יותר
להכיל
|
שׁוֹחָה בְּתוֹךְ שִׁבְרֵי אוֹר זְהוּבִים
זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁשּוֹחֶה אִיתַי גַּב
הַיָּדַיִים נִמְתָּחוֹת מֵעַצְמָן כְּשֶׁאֶפְרָת גּוֹשׁ
מַזְכִּירָה לִי רְגָעִים מְלוּחִים
וּלְבַד.
|
להיות קצת כמו מם
כזו שלא נפתחת בקלות
חשדנית כמו חתול
אשפתות אבוד
|
להתאהב במשורר כמו
לאכול את החלק הקשה בלחם
כמו למצוא צדף חלק עם חור
|
נוהגים אחד בשנייה
בזהירות של רכב שכור
|
לקרוא שורות של מישהו אחר
כמו מעשה אהבה
חד -
פעמי לפלרטט
|
לרגע נדמית לאל nidmeta
פניך מחורצות
גזע עץ זית
עתיק
|
מכשפת החושך ירקה מתוכי חרון קדום, נחשים
מתפתלים עד אליו.
|
את המקדש שבנית בי
החרבת. מגדל קוביות נשמט
|
מסננת רגישות
כברה דקת פתחים
|
תגיד
לנער הסיפון
שלך
שפגיונו הקצר
|
התלתלים שלה צוחקים
היא לא מתאימה לשם, זו הנשמה
שמחליקה על ה"פלסטיק - פנטסטיק"
השמנוני הזה
|
כפתור תשוקתי נמצא חבוי
בראשי הסגלגל, מחכה לאיתות
עם שלושה מצבים : on ו off ומצב השהייה מהבהב
|
לפעמים אני מראה
מפוסלת עלים בטירה
מכושפת
|
לִפְעָמִים אַתָּה מִסְתַּכֵּל עָלַי בְּמַבָּט שֶׁל
מְגַלֶּה אֲרָצוֹת זָקֵן
הַשִּׁנּוּיִים בְּמַצְּבֵי הָעַצְמִי נִרְאִים גַּם
בָּעַיִן בִּלְתִּי מְזֻיֶּנֶת
|
אַתָּה אוֹמֵר
אָז בּוֹאִי נִשְׁחַק
מִש-ְחָק פָּשׁוּט שֶׁל פַּעַם
בְּאַרְגַּז חוֹל נִבְנֶה בְּסַבְלָנוּת
מִבְנִים שֶׁיִּתְפָּרְקוּ בְּרֶגַע
|
אַתָּה אוֹמֵר
אָז בּוֹאִי נִשְׁחַק
מִש-ְחָק פָּשׁוּט שֶׁל פַּעַם
בְּאַרְגַּז חוֹל נִבְנֶה בְּסַבְלָנוּת
מִבְנִים שֶׁיִּתְפָּרְקוּ בְּרֶגַע
|
מתקשר אלי רק
כשהאויר מאבד צורה
|
מול עיניי הקרועות
אתה הופך למגדל
בוער ושערות ראשך
לובן
|
נשים
שוכבות מתחתיי
שותקות מאוד
לימוד של דורות
|
אנחנו מסונכרנים
כמו משאבת
|
ריהוט העץ סדוק
מקליפות של זמן
מלוח
|
ובערב כשהבית ישן
נשימות עולות ויורדות מכל חדר
אקרא את עצמי לעצמי
בשקט, כדי לא להעיר
את פחדי
|
פגשתי אישה קשוחה
שלא מודה בפצעיה
שגורמת לכולם להיות סביבה
קטנים ונמוכי קומה
|
פעם בחשיכה
נגע איש ברכות
בשקיפות כנפיי
הרטובות
|
פעם כתבתי שירה
ממקור מים חיים אחרים
והיו ידיי כמאליהם
והייתה נפשי צלולה גם עכורה
|
גברים פשטו את הרגל
בחיי העכשווים
מותירים חובות כבדים
כבדים מידי
|
צללים שחורים של עבר
נמרחים על ימי האור
|
קולך עושה לי
במורדות
בעליות
|
אתה מעלה קטורת
ריחנית בחדר מואר
בצללים
|
בפניי אין שום קמט
לא של צחוק או בכי
או מחשבה אחת רכה
|
העולם שמחוץ לחדרי
שבור לחלקי פסיפס
|
את מי תחפש שם
פיה או נסיכה אירלנדית
אולי אישה שחורה של שבט
|
רוצה לכתוב מניפסט
בגנות המבוכה שהספק מוליד
לצעוק בכם את כל התורה
כולה בשקט.
|
אני נושמת בקול שטו---ח
וצוחקת בשטחיות גמורה
|
משאירה על תווי פניו הבהירות
תשוקה מוקתית רעבה
אולי גם את תדעי אותי כשיחזור הוא אליך
|
עת אשתו מתקשרת
הוא מבין רגלי עונה
|
בקיץ ההוא שר לי מישהו
את "זרעי קיץ"
מתבלבל כמו ילד
נוגע כמו גבר
ברכות קולו של מאיר הפך
לצליל שנמרח על דפנות תוכי
בכוח
|
חבצלת, אל תקפצי אל מותך
יונה הנביא ניצל גם הוא בסוף
נפלט ממעי הדג, מרוקן
ממילות אלוהים ששכח
|
אלי, אלי הטוב והמטיב
מדבר כמוני גם את שפת
הסימנים.
|
הייתה שנה אחת שבמדבר
היה לגמרי צחיח, אני השתכרתי
שלוש פעמים בנסיבות לא קלות
|
כְּבָר כַּמָּה יָמִים שֶׁמֻּנַּחַת בֵּינֵינוּ
שְׁתִיקָה חֲמוּצָה וּמֻותְסֶסֶת
מְדַבֶּרֶת
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
למה לי לקחת
ללב?
אליהו בן אלישר |
|
