|
תכירו את אושי.
נולדה בשנת 1986, טוענת שמאותו רגע חלתה במחלה
הנקראת "חיים" ומחכה לרגע שיוכיחו לה אחרת.
הבטחת שתשמור לי על הילדה. זו עם השיער הארוך והעיניים
הגדולות.
|
לפעמים היא הייתה מחייכת חיוך כל כך גדול עד שהוא היה מתפוצץ
לצחוק מתגלגל. כזה שמתחיל מהבטן ונגמר בעיניים הקטנות והשוחקות
שלה שהיו כמעט-כמעט נעצמות.
|
אז אתה עוצם עיניים ומבעד לריסים הסבוכים, כחייך, מסתנן לו
זיכרון עמום שמכווץ את ליבך ומעורר בו את אותו געגוע ישן.
כמו בשידור חוזר אתה מקבל הצצה נוספת. וזה עובר לידך. לא ממש
בתוכך. נוגע-לא-נוגע.
ואתה לא יכול להסביר את הגעגוע הזה, למשהו שמעולם לא היה.
|
אני שולחת אליו בזהירות יד, מלטפת לו את הפנים המזיעות. הפנים
שאתמול העבירו בי כל כך הרבה פחדים, איך שהוא השתולל שם וצעק.
|
הביטחון והאמונה העוצמתיים שלך עדיין נותנים אותותיהם בכל עת
של יאוש ואיבוד תקווה, מחזיקים אותי לעוד רגע קצר מעל לפני
המים, נותנים לי לנשום עוד נשימה אחרונה.
|
העבר שלך נראה ברור מתמיד והוא רודף אותך.
הוא לא נקבר,הוא חי בתוכך בתור זיכרון קשה-
מפר כל שלווה פנימית וכל שקט נפשי.
|
עכשיו אני צועדת לבדי ברחוב שצעדנו בו פעמים רבות לפני,
לפתע נשברת, כמו העלים תחת רגלי,
נופלת אל הרצפה הקרירה
ודמעה גדולה זולגת על לחיי הסמוקה.
|
לגעת.
בשתי ידיים.
חזקות, עדינות, רכות, מלטפות.
|
קצובות
לא מחסירות ולו אחת
|
מסודרות בקפידה
אחת על השניה
מחביאות
מסתירות
מכסות
|
פתאום מחלחל בי הרצון הזה להרגיש את המקלדת נלחצת וקופצת
במהירות מפליאה תחת האצבעות הרועדות, לראות את האותיות על המסך
המרצד הופכות למילים.
|
ביקשת אנרגיות, כוחות נפשיים. כן, תלית בי זוג עיניים ירוקות
גדולות וביקשת שאני אתן לך קצת כח, משהו שיעזור לך לגמור את
השבוע. בתמימות הזו שלך, ילד, הבטת בי וביקשת את הדבר המסתורי
הזה שהרבה היו משתוקקים לדעת מה המתכון שלו, ואף אחד, בעצם, לא
יודע מה זה בדיוק.
|
מכתבים של געגועים תמיד עושים לי
להרגיש משהו מוזר בבטן,
מן הרגשה של שידור חוזר.
|
כשהדקות חלפו, הספקנו כבר לראות אמא מניחה את ילדה על הכביש
כדי לחסום את התנועה ואפילו לראות סכין נשלפת לעברנו - לא
היינו מוכנים, לא ידענו איך להגיב, היינו משותקים.
|
לא, אני לא בורחת, אני לא מתקפלת. אני משחררת אותך מנוכחותי
המעיקה אחרי חודשים של היאחזות אחד בשנייה, חודשים של תלות
עצומה, אני מרפה ונותנת לך לפרוש כנפיים כי אני יודעת ובטוחה
שזה יעשה לך רק טוב. לא, אני לא בורחת. אני אהיה כאן תמיד אם
תצטרך כתף לבכות עליה
|
אז למה, בעצם, את כל הזמן בוכה? אפילו עכשיו, נכון? כשאת קוראת
את השורות האלו ומבינה שבעצם אין סיבה לעצב, לכאב ולדמעות, שוב
מתחיל הלחץ הזה בעיניים.
|
איבדתי תקווה. הייתי חייבת להגיד את זה כי מסתבר שאתה פשוט
עיוור מכדי לראות. ת'אמת, אני עושה עבודה טובה, מטשטשת
במיומנות של צייר את השחור והאפור, ומכניסה במקומם הרבה מהאדום
והורוד הזה.
|
|
|
גאד דאמיט
איזה אנטישמית!
אפרוח ורוד
לחברתו התיירת,
שהעזה לומר
שאפרוחים ורודים
דוברי עברית לא
יודעים לזיין!
וגם אם זה נכון
מה זה עניינה
בכלל? |
|
