[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אורטל לויתן

אל היצירות בבמה האהובות על אורטל לויתןאל 30 היצירות האהובות שנבחרו לאחרונהאל היוצרים המוערכים על ידי אורטל לויתןאל היוצרים המעריכים את אורטל לויתן
אורטל לויתן נולדה ביום שישי ה-13, 1985..
בעבר הייתה ידועה באתר זה תחת הכינוי "אור הירח", אך
זנחה אותו ביום בהיר אחד מכיוון שחשה כי היא חזקה
מספיק להתמודד עם עצמה.

בחייה עברה טראומות גדולות וקטנות כאחד.
אף לא אחת נחקקה בזיכרונה כמו היום הארור ההוא -
05 למרץ 2003. אז הייתה עדה לפיגוע הרצחני בחיפה,
שהתרחש בקו 37 ליד מסעדת בורקס העגלה.
באותו היום, בפיגוע אותו ראתה במו עיניה, איבדה חברה
מחטיבת הביניים, שהייתה נשמה טהורה ונדירה מאין
כמוה, וכך גם חלקים מזכרונה.

שני השירים שנכתבו לזכרה של סמדר (סמדי) פירסטטר:
א.  "סמדר"
ב.  "לבנה"

בדפיוצר זה תוכלו למלא לבבותיכם ביצירות נוספות,
חלקן נכתבו בפעם הראשונה לאחר יום החושך ההוא
שהצליחה לאחוז בנוצת הכתיבה שלה.

שותה כל תגובה בשקיקה. מצפה להן ומגיבה.
מזמינה כל קורא, המעוניין לשוחח עמה, לכתוב לתיבת
הEMAIL שלה:
nevetortal@gmail.com




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
בחדר המוזר, הסגור - ישן איזה בחור קטן, צעיר - היה לו מראה של
ילד, נער. הסתכלתי בו, עומד, שעה ארוכה או אולי יותר. עד
שראיתי אותו זז ואז הלכתי בשקט, שלא אפריע לו לישון, שלא ישמע
אותי, אל הארגז שהיה בפינת החדר הקטן.

זרקה בתוקפנות את השפופרת על מתקן הטלפון הישן, המתפרק כמעה.
וניגשה אל דלת היציאה. לאחר שעה ומשהו כריס מצאה את עצמה במרכז
העיר, מיליוני אנשים ממהרים וחולפים על פניה. איש אינו מוכר לה
עוד, איש אינו ניגש אליה, אף לא לשאול מה השעה.

היא שאפה ונשפה בחושך. נושמת נשימות קצובות ומהירות. יושבת
ושואלת עצמה האם הצטרפה כבר לשקט הלילה או שמא רצחה אותו.
נשימות ונשיפות במהירות נוראה. כל נשיפה הורגת חלק ממנה,
והשאיפה שוב מחיה.

היא אוהבת את זה ככה. אחרי שהתקלחה טוב טוב, היא עומדת בחוץ,
הרוח מקררת אותה והחלוק מחמם. החלוק שהיא אוהבת - הורוד שחור
עם הקישוט הלבן מלמטה. מחמם ונעים. ככה היא אוהבת. הרוח מלטפת
את צווארה והיא מסתרקת.


לרשימת יצירות השירה החדשות
למה הוא לא רוצה בך?
בלילה ההוא העז נגע בה,
ליטף אותה,
נישק אותה.

כמיהה
ללא כל התראה הוא מתאהב בה
פתאום נכנס לו ללב אורח לא-קרוא
היא מכירה טוב את הריקוד הנצחי,
כבר רוקדת אותו שנים ארוכות. לבד

הרהור
קורה שעץ הצפצפה עומד בשקט,
קורה שאף ציפור לא מנעימה את הדרך,
קורה שאף רקפת לא מרכינה ראשה...

הגות
את קוראת את שכתבתי
את מהרהרת בלובן הדק, הצחור
את שוהה עוד דקה מול טיפות הדיו

בלדה
אני חלשה ובגדיי עולים באש
גם הם מרקדים במחול הלהבה,
הברד נחת עליי הערב במלוא עוצמתו
ואני, כסנה המופלא, רק חושבת עליו.

ודמי נוטף
כשלג צבוע אדום, כאישה בגוף תינוק.
ודמך בתוך תוכך
כמתכת כסופה, כאיש בגוף זקן.

ואז גשם, ושוב שמש קודחת
ושוב יצירה נמסה.
ואותו דף תווים שכתבה בקיץ
נמוג אל מול השמש העולה.

זכרונות
אישוניך כאש, אך באש לא נשרף דבר
ואני יושבת כאן וכמהה למצוא באש -
פיסת נייר קרועה, חתיכת מידע ישן

ייסורים
נפשי - ענן מעורפל
ומחשבתי כשמי התכלת השחורים,
מטפטפת אל תוכי תמונות.

מחשבתו נודדת
הרחק ממנו,
ושלוותו -
שלוות מתים

היום הוא אוהב אותי
הוא מחייך אליי
הוא מביא אליך את הריח המתוק
ואליי - את הטעם בשפתותיך.

היא משתוקקת לאותו הכדור.
הכדור שיכאיב - ישר ללב
ותוך כל וריד ועורק.

יש לו גשם
יש בו רוח
ושלג, ברד וים.
הרציף כעת ריק מאדם

ללא דופי שקרך, הם צעקו,
והיא הרימה עיניה.
הבל יופייך נעלם, אל הבלך נותר,
והיא משכה בכתפה.

הרהור
היא שומעת אותו בוכה לפעמים
כשהיא אומרת לו שוודאי ישמח כשתמות.
כך יידע שטעה כשהכה בה תורה,
כשנסעו את נסיעת המוות האחרונה

לבד נחבאתי שם, לבדי.
אין דבר, לבד חתול פרא שחור
שהיה עובר שם מדי פעם בפעם

תחושתי
התנים בחוץ עוד ייבבו -
יללה אחרונה של קיץ תמה.
מעתה יישב כל אדם על אדן החלון
יחשוב כמה מתוקים הסורגים האלו,
אלו המונעים ממנו קיצור של אוגוסט.

כמו הבדידות החוזרת באותה נשימה
כמו הרעד באצבעותיי
ניגשות לידית הפתח

אותו השועל רץ ללא מנוח
על הגלגל הגדול.
שערי הברזל קפאו גם הם.
ילדי מסטיק וממתק
הביטו בו כשבויי קסם.

אני כותבת - הוא קורא,
אני שואלת - הוא עונה,
אני אוהבת - והוא אדיש

עורה נמתח טוב טוב על עצמותיה,
עיניה מלוכסנות ותכולות,
שיערה הלבן הארוך אחריה,
מתנופף אט בקצב הצעדים.

עיניו כתפוחי הדר קטנים
לחייו כרימונים עגלגלים
ופיו, שפתיים ככריות ורדרדות

כמיהה
המציאות קוראת לנו מבחוץ, אני יודעת,
ואתה השקט, ללא הגה או ציוץ
התעלם מכל וכל, אהוב אותי עכשיו,
נשק אותי, מלאך, אל תדבר, תכאב.

מקום
הקסם שלך, המדבר, לא תם
אך אנו לא מבינות ולו רבעי הדבר
אנו יושבות כאן וקוראות לקסמיך
לחזור ולמלא את מה שהשארת אחריך...

כמו בציוריה - מלאכית שלי,
כעת את בשמיים,
מביטה עליי ויודעת הכל

השעון תקתק בצדו השני של החדר
המיטה כה קמוטה ושחוקה
לא מאהבה נעימה כזו היא
אלא מהנורא שבמעשים.

ייסורים
דם נשפך בדרכים
וכאב חולני צורב,
זיכרון מעומעם מואר בפנס,
וטיפשות אנושית ברחוב

תן עצמך ליד הגורל, והנה -
עכשיו! מהר רוץ,
לפני שזה יעבור, אחרי שזו תגיע.
רוץ, רוץ אל העבר השני -

היא חנקה אותה בחלומה
ולפתע קמה.
זיעה, פחד ותחושה רעה -
שלחו אותה לשם.

לו היית את היושבת וקוראת בין הדפים
לו היו אז מלאכים מחלצים את כנפייך הרועדות
אז אולי בי יכולת אז להבחין מכל הנוכחים -
מבין המלאכים

נבלעת אל מול האופק השחור,
מביטה בעיניך ושוב יודעת כי
נפש אדם יקר נרצחה כעת.

הוא שתק, בליבו פרדה
כמה אפלה כך מתוקה
הוא שתק ובליבו הנר כבה
זו היא שלוותה אותו כל הדרך




אל הארכיון האישי (20 יצירות מאורכבות)
"פעם היית מוכן
לטפס על חד אופן
את האוורסט כדי
להוכיח שהכל
אבסורדי"



ע.ה, מנחה
ערבמה בעבר
שהגיע לפת
סלוגן, מלין
בפני זוזו לסטרי
על מות
הרומנטיקה


תרומה לבמה





יוצר מס' 76729. בבמה מאז 4/6/07 10:05

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאורטל לויתן
© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה