|
מאוזוליאום לא מאוד מפואר
למה שהיה ואולי קצת נגמר.
כאן נולדתי.
הכל כאן ישן ולא מייצג,
אבל שלי.
חדשים יותר בקישור >>
הרמתי את האפרוח מהרצפה הקרה וחיבקתי אותו חזק חזק, מספיק חזק
כדי שהוא ירגיש, אבל לא יותר מדי, כי הוא בסך הכל אפרוח.
|
שלב הפיתוח הבא כבר היה מתקדם יותר, תמיסת הטופי כללה את
אנזימי העיכול, השימוש בתמיסה התבסס על אנרגיית השמש בלבד ועל
הלחות התל אביבית, וכך למעשה לא היה צורך במסרק-השיער, וגם לא
היה צורך בברגים.
|
שני לבנים בצדדיה והיא על האדום, רגל מחובקת אליה ורגל נשטפת
עם המים והשחור של הכביש. כבר כולה מים אבל נדמה שהיא לא
מרגישה, רק מסתכלת בלי חיוך או הבעה אל נקודה לא ברורה בחלל,
לא מרגישה.
|
היא הפנתה לו מבט מזלזל כזה, היא כל כך הרבה יותר טובה ממנו,
והוא אפילו לא שחור. ירקתי עליו.
|
אתה מסיט לו את המבט ואומר לו שימשיך לאכול את הארטיק, כי זה
מהדברים האלה, שלא ממש מותר להסתכל.
|
גדר אבנים ברחוב דה וינצ'י, בחלק עם הכי קקי של ציפורים, בשביל
המזל, סוכך עליי ענן שחור גדול.
|
ואני
מחפש שאריות של מחר
מנמנם.
אני בסיבובים.
|
תוהו ובוהו וחושך על פני תהום
|
נתתי לעצמי להרגיש אותה כשאני מסתכלת לו על השפתיים, על
העיניים, על השיער. תנועות סיבוביות עדינות בין האצבעות
הגדולות, היבשות שלו, שלא ישכח שום רגע, שיטעם את המגע.
|
החזה הקטן ונטול הנוכחות מיטלטל בשובביות מצד לצד,
|
אבל את מחכה... מחכה שהמים ירתחו בקומקום, שהירח ייגמר והשחר
יעלה, ותרד החמה ויבוא הירח. שהסבב הזה ייגמר כבר, שהמציאות
המרה תידפק על דלתך.
כן, פתוח, את אומרת.
|
"אני רוצה לפגוש את ההכי גבוה, את המנכ"ל. אני באמת באמת
רוצה." אצביציה מטורפת. שקט רק הקשיב וחייך.
|
"שששששש... יפיפיה, תנמיכי טונים. אני לא רוצה להיחשף פה, את
יודעת".
|
תמיד רציתי לפגוש את האמת... לשאול אותה את כל הדברים החשובים,
כמו, אם באמת קיבלתי 94 באנגלית ומה אורן חושב עליי, אם הפיתה
לא תיפול עליי בפעם הבאה שאני אפתח את המקפיא, אם יהיה שלום
|
יום עבר ועוד יום וכבר לא הבחנתי מתי זהו יום ומתי קודמו או
אחריתו, כולם היו נדמים לי כגוש אחד, כמחילה עזובת-אור
וטחובת-אוויר ללא התחלה וסוף. הרי בסופו של דבר אין הם שונים
זה מזה בבסיסם, בעירומם.
|
מאז שרק נכנסנו מהיסודי לאולפנה הסתמן הלך התנהגותי ברור של
לדבר ולדבר ולתכנן תכנונים על תכנונים איך אנחנו נעבור מהמקום
הזה ומתי ולאן, ועם מי, ואיך יהיה ומה יהיה ואיך שזה יהיה
שונה. כמובן שבעודנו מפנטזות לא חלמנו לרגע על האופציה לממש את
הכל.
|
אל הארכיון האישי (6 יצירות מאורכבות)
|
|
גם כשנגמר לי
הכח, אני ממשיכה
וממשיכה. אני
מאד מחוייבת
למקצוע. ללכת על
המסלול מאד
מעייף אותי. אני
כבר מחכה לימי
הצילום. שמה
נותנים לשתות
בין צילום
לצילום. אבל רק
מים.
שירה, אחות של
מיכלי, דוגמנית
צמרת, בראיון
חושפני וייחודי
למגזין במה |
|
