|
נולדה בשנת 88.
למדה בשלושת השנים האחרונות והכאובות בחייה הנוכחיים
בפנימיה ליד חדרה. ומצטערת על כל כך.
אוהבת לכתוב, ולא מעריכה זאת, אוהבת לאהוב, לפעמים
יותר מידי.
רוצה שתאהבו אותה כמו שהיא אתכם.
נהנת מכל רגעי המאניה, אך מודעת לכך שהדיכאון הוא
מזונה.
חיה כבר יותר מידי שנים את החיים בשלולית.
רוח היה שמה שניתן לה. ניתן לה מהחברים שמעולם לא היו לה,
מההורים שמעולם לא אהבוה.
|
נסיך כותב מכתב לנסיכה שפעם אהב.
הוא כותב מכתב שחייו עכשיו מלאים בדמעות, מלאים בהדחקה.
חייו עכשיו מלאים באשליה.
הדמעות שהוא בוכה בכל לילה הן דמעות של שאלות.
|
לקחה ממני כל
טיפה של תמימות
והשאירה אותי
ללא זהות.
|
שום דמעה
שום אכזבה
לא תשתווה
לעלבונות שספגה
|
דמעה או שתיים
בכיתי עלייך
לא יותר!
כי לך לא מגיע
כי הגיע תורך לכפר.
|
כמו מפל יבש בקיץ
יבשו עיניי מדמעותי.
מחפשת את הגשם הראשון
שיזרים מים חיים בעורקי
|
איפה היית ילדה, איפה היית...
הייתי כאן, מהלכת בין מציאות לשמחה.
איפה היית נסיך, איפה היית...
הייתי כאן, מרחף בין כאב למנוחה.
|
אלרגיה כרונית
לסביבה תובענית
של חיים בתרופות
ושטחיות חומרנית
|
שברת אותי לרסיסים של דמעות
באותו לילה חסר רגשות.
|
על כפתורי
המכונה המשומנת שפעם נקראה גופי
נאסף כעת אבק.
|
|
|
בהתחלה לא היה
משהו מיוחד. סתם
הלכנו ברחובות,
הסתובבנו. אחרי
כמה זמן הוא רצה
לחזור הביתה,
אבל אני אמרתי
לו לא, היום זה
היום, היום אין
הביתה. לקחתי
אותו לגן מאיר,
לאחת הפינות
החשוכות, קשרתי
אותו לעץ,
הורדתי את
המכנסיים ועשיתי
לו מה שעשיתי.
אחר כך חזרנו
הביתה.
אחד, תל-אביבי,
מספר על טיול עם
הכלב |
|
