|
2002-1975
3.10.02 ב-2 לפנות בוקר, נפטרה ממחלת הסרטן אחרי
מאבק ממושך.
כשתהיה גדולה, אולי תהיה סופרת, רק אולי. בנתיים
משתדלת לחיות חיים תל - אביביים שלווים, בעיר
המלאכים המלוכלכים.
כותבת מאמרים על אמנות ותרבות ב"גליון יום שישי" של
עיתון "הארץ"', לומדת לתואר שני בחוג לתולדות
האמנות, מאמינה רק בעצמה ומעדיפה לתת למקלדת לעשות
את שאר העבודה...
אה, יש לה חתול בשם ג'ורג', כן, המלך!!!
מתחת לעצי הקוקוס שלי, הושבתי אותך ונתתי לך חבלים ומשכתי אותם
ממך. הגשתי ומשכתי, שחררתי את החבל, הרגעתי את הרוח בעלים
ומשכתי בחוזקה עד, שכמעט נשברו צמרות העצים, מעצמת המשיכה.
|
"לכל עץ תפוח יש סודות" אמר לי סבא שלי, באיזה טיול משפחתי
רחוק למקום ירוק, ואני חשבתי אז, שהוא פשוט ממש מתלהב מתפוחים
או מעצים או משהו. אחר כך, כשגדלנו והתחלנו לדבר על שריטות
ואכזבות ראשונות ותקוות, ראינו, כולם וגם אני, שזה לא כמו
שמספרים
|
כל הקופים בורחים לי החוצה בימים כאלה. בננות השיגעון קורצות
להם כל כך עד שהם גוברים על הנורמות המקובלות ועל הכאב
שבהשגתן. צורחים ומשתוללים הם קופצים החוצה מן הכלובים הכפויים
של הנימוס, ומשתלטים על הרגעים השקטים שלי.
|
מכורח הנסיבות עלובות המראה נאלצתי תמיד לעשות זאת, לכייר את
מה שיש מחדש ולשבור את המציאות לחלקיקים בלתי נראים. גנבתי
פיסות מידע מספרי ילדים, הדבקתי לתוך אגדת עם נשכחת, מרחתי
בורוד והגשתי לסובבים אותי.
|
דממה נפלה בינינו, אחרי שסיימנו את השיחה ההיא. הוא ליטף את
עורפו והתיישב, אני נפלתי לאט אל בין החריצים שברצפה. בחוץ היה
מישהו, שחשב שג'ז זאת תפאורה מוסיקלית מתאימה לשעות האלה של
הערב. המישהו הזה חשב את המחשבה המוסיקלית שלו בקול רם מידיי.
|
מאחד הבתים נשמעה הנעימה של השיר "היום בו המוסיקה מתה" ואני
הרגשתי שגם אני כבר נעלמתי מן העולם הזה ורק שיירי רמץ חם
ואפרורי מזכירים לי שהייתי.
|
הוא נכנס לדירה, מריח מזיעה וסיגריות ושאל במבטא ערבי, מה צריך
לקחת ומה להשאיר. אמרתי לו שיקח הכל, שאני לא משאירה כלום ויש
מים אם הוא רוצה לשתות. הוא צחק והרגשתי אבן כבדה יורדת לי
במורד הגרון.
|
המחשבה על הכאב הזה, התעופפה עכשיו מכלובה ובעטה בי בכל הכוח
אל הצד של החלשים. בכל פעם שהיא משתחררת, אני מתקרבת עוד קצת
אל אלה שכבר השלימו עם ההוויה המפוספסת של קיומם, ונחים עכשיו
על זרי הדפנה העשויים פלסטיק, שקנו בשוק בצלאל או בתורכיה,
במקרה הטוב.
|
ניתוח המערכת לא העלה מסקנות מפתיעות, כמקובל אצלי בעת
פרשנויות לא הרות גורל. הם היו הכי יפים בעולם, כשם שהמבחן
ההוא היה הכי קשה, הגבר ההוא היה הכי טוב במיטה והג'וינט
הראשון היה הסיגריה הכי טובה שעישנתי.
|
הוא הדליק נר, זה היה סימן בשבילי שהגיע הזמן להירגע, לנוח
לידו, לעשות אתו אהבה.
|
מרוב שהיה חשוך, לא שמתי לב ומעדתי על קצה של מרצפת שבורה.
יצאתי במהירות מהבית על מנת שלא לחזור לעולם. זאת הפעם האחרונה
שאני נותנת לזה לקרות, חשבתי לעצמי, למרות שזאת הפעם המאה שאני
אומרת לעצמי את המשפט הזה.
|
אין, זה כל מה שיש לספר, כל מה שיש לדבר, כל מה שיש. הכל מלא
באין הזה, ששובר את כל הסטיגמות על הגשמי, מנתץ כל מחשבה
"בריאה", מוריד את כל השיזוף מעל העור הלבן. מה? אסור להגיד
שאין? זה נשמע כמו מילה גסה?
|
מצאתי לי כיפה עבה, עשויה אלפי טון של מלט וברזל, נכנסתי פנימה
ואטמתי היטב את פתח הכניסה. עשיתי זאת במיומנות של בעל מקצוע
ולא פספסתי אף סדק וחור. העניין היה, בסופו של דבר, כשלון
חרוץ, כי שכחתי את החברה הכי טובה שלי בחוץ.
|
לא הרגשתי כלל את הזיוף, שהיה מרוח מאחורי המילים המנחמות.
"יהיה טוב בסוף" המשכתי להרביץ לה מילולית את כל המתיקות הזאת
"למרות שאין לך אימא, אבא, כסף, חבר לחיים ומטרה, בסוף את
תצליחי להיכנס".
|
היא אומרת שכבר אין טעם לחיות, הוא ילד בן שלושים ואני, נשמה
אבודה, זקנה ממחשבות, בגוף בן עשרים ושלוש וחצי. משחזרים שיחות
בקצב מהיר, עוד פעם זוגיות בתיאוריה ובדידות במציאות, ימים
אפורים של שגרה חסרת משמעות, חיטוט בקרביים של המחשבות האפלות
והודו, וסמים ומין.
|
ליד הבית, שפעם גרתי בו, יש עץ אקליפטוס זקן. יש לו גזע עבה
ומפותל, צמרת צבועה בירוק דהוי וגבעת חול קטנה, לתקוע בה את
שורשיו העבים, המסתעפים. העץ ההוא היה האלוהים שלי, במשך כל
שנות הילדות.
|
מה נתאהב? שאלתי אותו. זה היה במקום ובזמן, זה היה לפני וגם
אחרי, זה היה נכון פיזיקלית. גנבתי לו כמה שעות מהחיים, הוא
החזיר לי באותה המטבע, ויצא את החדר ללא הצהרות, בלי משפטי
סיכום. אז שאלתי אותו, נתאהב?
|
כל דבר שאני יודעת, הדור שמתחתי כבר יודע לפני ושד העצלות
מופיע בפניו הרבה קודם. אין שאיפות ואין תקוות, זוהי פעולתו
הקטלנית ביותר. העלמת התקווה והרגשות מונעת מכל דבר אחר
להתקיים ומגלגלי השיניים לפעול את פעולתם הרגילה.
|
ישבנו במרפסת, שתינו קפה ושיחקנו קלפים. מאז שחליתי התחלנו
לשחק בטירוף. קלפים, רמי קוב, פאזלים, כל מה שיש. שיחקנו כאילו
המשחק יוכל להשכיח מאתנו את עובדת המחלה או יגרום למציאות
להראות נוראית פחות.
|
סיפרתי לו, לבחור שאתו יצאתי בחמשת החודשים האחרונים, על
החדשות שקיבלתי מהרופא ולא חשבתי בכלל באותו הרגע איך הוא
יגיב. דווקא עניינה אותי התגובה, אבל באותו הרגע הייתי עסוקה
במחשבות אחרות על הגידול, שהתיישב לי במרכז המוח ולא חשבתי
עליו יותר מידיי.
|
שרדתי כבר מאות מלחמות
בעוגת ספוג התחבאתי
|
ואז מכל הגוף עלתה הצעקה,
זאת שמשחררת את כל ההגנות
|
מכשפות אדומות על מטאטא בשאון
פוצעות בשר מדמם ממילא
עפות מעולם עשוי מקרטון
כובשות לעצמן עלילה
|
כל יבבה בלילה חם, גורמת לי למחשבות
כל אמירה, של כל אדם, תגרור איתה כאב איום
|
רועדת כמו עלה נידף, גם מלחישה
צועקת בלילות קרים, עטופה שמיכה
|
גדולה הקריעה כמו תהום עמוקה
יש לתקן ומהר, לפני שתיפול לתוכה
|
בשמלה לבנה מרחפת מעל
ארמונות שצפים בתוך ריק בחלל
|
אל הארכיון האישי (3 יצירות מאורכבות)
|
|
עזוב אותך
מברטולין, כשאתה
באמת צמא,
ספרייט |
|
