|
בוקר אחר בוקר הייתי מתעוררת על הכריות הרכות ולא זוכרת בכלל
את הנפילה. לפעמים הייתי מוותרת מראש ונשכבת ישר עליהן, כבר
בתחילת הלילה, וככה נרדמת, מצונפת בין נוצות האווזים שנפלו כל
הדרך מהשמיים בשבילי, כדי שאוכל לישון בשקט. "ששש... ששש...",
היו לוחשים לי בחוש
|
"קדימה!" שואג אבא בשמחה, והאריה זורק מבט של הבנה לאחור
וממשיך לדהור הלאה ברחוב הבלתי נגמר. אני מטביעה את ראשי בתוך
רעמתו הלבנה ושואפת עמוק לתוכי ריח מרחבים, זכרונות מטושטשים
של ציד, גרגירי חול עפים ברוח מזרחית, קרבות זכרים וגורים
מתרפקים. הכל מתערבב בתוכי
|
|
|
קומוניזם זה לא
כל כך נורא,
פשוט חייבים
ללבוש טייטס
אדומים. |
|
