|
היה זה החורף השני מאז הפרידה מאבי בתי, תחושת הריק חלחלה
לתוכי. דמעות הבכי על הקשר שתם יבשו על הכר מזמן וכל שנותר היה
זיכרון מתוק של אהבה שחלפה. לא חשבתי שיש בי כוחות ויכולת
להתאהב שוב כמו פעם. נדמה היה לי כי כשאהבת הנעורים מסתיימת,
אין עוד מקום להתרגשויו
|
אין זאת כי ידעתי אז,
את גלילה של העם.
|
היה זה יום קיץ חם ולח, שמתי פעמיי אל האוטובוס לירושלים. לאחר
ציפייה ממושכת הגיע האוטובוס המיוחל, הממוזג בקור מקפיא. תרתי
אחר מקום ישיבה פנוי - הפלא ופלא במהרה מצאתי את שביקשתי.
|
אי שם אורב לך הנוכל האינטרנטי....
היה זה אחר צהריים אביבי בשלהי חודש מאי, ידי הייתה קלה על
המקלדת וריחפה למחוזות רחוקים. שוטטתי באחד מאתרי ההיכרויות
האינטרנטיים , תרה אחר בן זוג פוטנציאלי. למען האמת חשתי כי
לשים מבטחי בדמויות הוירטואליות שמעבר לקו
|
אמרו לך שאת הילדה הכי יפה בגן -
ואת שתקת.
|
דיברת מלים ואמרת תחושותיי
קולך נוגן על מיתרי נפשי
|
כיסאות חומים ברחבה מיותמים.
מלח פלפל וסכרין.
ברקע נוגנים שירים של שקיעה,
לקול משק כנפי יונה.
|
שיריי בנבכי נפש מתגלמים,
גומעים נימים רכים מצוף נשמתי
|
במפגש שמיים ואופק
תכסה שמש ידיה בעלווה ירוקה.
מונחת יתומה אבן זיכרון
לספר על חדלון היותך.
|
הרגע לפני, תמיד גורם לי פרפרים,
קטנים, גדולים, בינוניים,
מה זה משנה בעצם.
|
מילים נשכחות צפות ועולות -
בלב התודעה.
באר המים שיבשה מזמן,
פתע האסל מעלה.
|
חבר וירטואלי שלח לי נשיקה.
חבר וירטואלי חייך אליי קמעה.
תחושת עליצות פשטה בכל גופי.
|
עכשיו מחייכת, אתמול עצובה.
שולחת זרועות רעבות לשלווה.
מבעד לעלטה של יום האתמול,
בוקע האור ושולח אותות.
|
גברת אחת, כבר לא צעירה,
חייה שקרים שטוותה בעצמה.
בנבכי בועה מוארת, לכאורה חמימה,
שלמות מדומה במציאות עכורה.
|
ילדה-אפרוח לא תוכל לפרוח,
אם לא תפרוץ את הקליפה.
|
ימים אבודים, חולות נעים כבמטה קסם,
חוצבים מסעם בערוצי הזמן.
אילן פורש כפיו אל עבר השקיעה,
שחוח למרגלות כבשה תועה.
|
מעמקי הלב הקודח ניבים.
כאש התמיד הנחצבת בסלע ימים,
מרקחת מילים עלומה בלהט כשפים.
|
ביום שתפגוש בי אלבש שמלת משי.
אביט בך במבט מצועף -
ומעיניי תגלושנה פנינים יקרות.
לבי יהלום בחוזקה,
כמו מבקש לפרוץ החוצה -
אל מעבר לתחושה.
|
העצב חלחל לעורקיי,
התערבל בגו נימיי.
הלב התכווץ בכאב,
הזיל דמעה מלוחה.
|
לדעת לסלוח לשמש השוקעת,
השוקעת בערבו של יום -
ומניחה אותנו בחסות החשיכה.
|
מילים, מילים, מילים, מילים -
שלא יודעות לשתוק.
|
מילים כדורבנות בסלע חקוקות,
זורמות בין הנימים,
חורשות סיפור חיים.
|
שולחת יד לגעת בשתיקות.
פוכרת אצבעותיי בינות לנימים.
מביטה מעלה אל צוקי עננים רכים.
|
הלב החסיר פעימה והייתי אי שם במרומים.
ליבך רקם מזימות.
נשיקות פיך וחום גופך בתאווה בשרים עילאית.
טווית קורים לרשת דביקה.
|
צוללת בשלווה אין קץ,
שולחת קרניים של חולשה.
|
תצמידהו אל חיקה -
ותקונן מותו.
בדמי שפתיה החושקות,
ייפול רשתה חלל.
|
הלב בשממונו מרוקן מתוכן,
זולת המיה חרישית תועה.
|
לובשת כסות של שמש -
במעלה מדרגות התהילה.
גומעת תשואות ואוויר נקי.
מולכת בכיפת שמיים
|
אתה ואני היינו שם תחת כיפת השמיים,
יחד והעולם הפליא בשתיקותיו.
מגע אצבעותיך המטיילות על גופי,
במסע רחוק ואין סופי.
להרגיש אותך במלוא העצמה,
בתחושה עילאית, לא ידעתי כמותה.
|
בריאת עולם תוציא קצפה על עלם חמודות,
שאף בקע קליפה דקה בדומיה רכה.
זה שיר פשוט, שכוח אל מותיר שלווה גלויה.
אמי, אבי, איה אני בכל שבתוכי.
|
רוטשילד תל-אביב, שעת צהרים.
זכוכית חלולה משקיפה לתוכי.
חיוך סתמי שולח קרניים,
בוטח, רוגע בשלווה נוגה.
|
שאלת אותי לפני מספר ימים: " מדוע אני בגפי כעת?" ולא ידעתי
להשיב.
הרהרתי בשאלה זו זמן רב ונדמה לי כי נכון לרגע זה יודעת אני
כמה איני יודעת לפתרון החידה הקדומה כל כך.
|
|
|
כאן לא מודיעין!
טוב נו, כן
מודיעין פה! אבל
אתה מבין למה
אני מתכוון.
שאול עזאני, בעל
דוכן מפעל
הפיס,מודיעין |
|
