[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אורית דרורי
 oritdrory@gmail.com

אל היוצרים המעריכים את אורית דרורי
כשהיא רוצה לומר משהו היא פשוט אומרת אותו. היא
משתדלת להיות פחות פסימית (עד גבול מסויים, לא צריך
להגזים). היא פשוט מי שהיא, ובעצם, אם תפגשו אותה
ברחוב, מסרו לה שהחיים נפלאים.




לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
השמש מראה לי את הרקיע בשלל צבעיו, בגווניו השונים. השמש האירה
לי ראשונה בפוגשי בחור אשר היה כבר גבר. אני הייתי ילדה, אולי
כך הרגשתי לידו.

רקדתי גם בלט, ותמיד שמו אותי מאחורה (המורה אמרה לי שאין לי
שרירי רגליים מתאימים לבלט, שפיתחתי שרירים לא נכונים וייקח
זמן עד שתיתן לי לעלות לפוינט). היותי מתמודדת רק הקשה על חיי,
מכיוון שרואים בי רק אדם שצריך למצוא עבודה, ואם ללמוד זה
למצוא עבודה,

ראשה קצת מסתחרר לפתע. חייבת להחזיק מעמד, לא להישבר, חוזרת על
המשפט הזה בקולה כמו מנטרה. היא נחה קצת, קולות נשמעים מכל
עבר, דופקים ברקתה.

השמיים לפתע התכהו, לאחר יום שמשי למדי, והעננים הנשקפים באופק
הפכו גונם לאפור, כמרבד של שערות סבתא שהתלכלכו, משתרגים
בשמיים. נעשה קריר, אך אני המשכתי לעמוד ולצפות ברחוב
האפרורי....

ג'ננה
מרגע שנחו עיניו על פאולינה, לבושה בשמלה אדומה כשחמוקיה
בולטים לעין, לא שדופה אך בטעם טוב, הרגיש רובי כאילו ראה את
קליאופטרה לנגד עיניו. עם שערה השחור החלק ועיניה החומות
הרושפות.
היא נענתה לחיזוריו באותו ערב, אצל החברים המשותפים שלהם. זוג
היפסטרים שאהב מפ

לפעמים, כשאני מתעוררת מוקדם בבוקר, כמו היום כשהתעוררתי, עולה
בי מחשבה נוגה, איך כאשר הייתי ילדה קטנה, אהבתי לשמוע את
הוריי שהתעוררו מוקדם ביום שבת, מדברים ואוכלים במטבח ארוחת
בוקר.

אניטה חשבה שבחטיבת הביניים הכל ישתנה. היא אהבה לחלום, והיתה
מחייכת לעצמה בלי לדעת שעשתה זאת. אך פשר חיוך זה לא היה מובן
לנערים ולנערות סביבה, ושמחת החיים שלה היתה בעיניהם מפחידה
ומזוייפת, כי הם הרגישו חשופים לעיניה הכחולות, עיני השקד שלה.

שמש צהובה רכה הכתה בפניי. תחילת הקיץ וכבר חם מאוד.
האמת היא שלא מיהרתי. פשוט רציתי לצאת קצת החוצה. לטייל, אה,
וגם לקנות מצרכים לבית. נכון שרועי ואני רבנו, אך זו לא סיבה
לא לקנות אוכל. אני לא חושבת שהענשה על ידי צום היא הפיתרון.

לפעמים אני מצטערת שעשיתי הסבה ממתכנתת מחשבים לפילאטיס. אבל
אני מרגישה העצמה, כמו שהמורה שלי ליוגה אמר לי. עוצמה
מחשבתית...

אהבה
עוד מעט אצטרך לפנות ימינה לשביל צדדי, דרך עפר מפוספסת, שמי
שאינו מכיר את האיזור, הדרך לא נהירה לו, לא מגיבה לצעדיו.
בדרך העפר יש נוף של מטעים, מכל וכל, אך בעיקר תפוחים. בילדותי
אהבתי את היונתן, המתקתק, האדום כשני, צבע הדם הזורם בעוצמתו
בעורקיי.

דיוויד בואי מתנגן ברקע, נותן לצלילים לבקע את המערך הקיים,
והחלל כולו נעטף במין תוגה בלתי מוסברת של מלודיות. היא שותה
אט אט את הקפה שלה, נוגסת במתינות בקרואסון....

לא הערצתי אותו, חשבתי אותו לרברבן, שמרבה להראות שיש לו ידע,
אך הוא בעצם ילד, יותר צעיר ממני, רק מתחיל את החיים, עדיין
סטודנט וחושב עדיין שהוא כל יכול.

קוראים לי אורי, בעוד חודש, באוקטובר, ימלאו לי שתים עשרה
שנים. החבר שלי, עומר, שהוא גם חברי הטוב ביותר, אומר שבטח
יעשו לי מסיבה גדולה כזאת, כי מגיע לי, אחרי כל מה שעברתי
ועדיין עובר.

איך יכול אדם להסביר את מהות הריקוד ואת האהבה הגדולה למישהו,
אשר לא מתעניין במקצוע ובדבר. והרי, זאת עבודה לכל דבר. האהבה
למקצוע מהולה בהקרבה של הגוף והנפש יחדיו.


לרשימת יצירות השירה החדשות
יש הרבה על מה לחשוב,
הביצוע עדין,
וההתלהטות גבוהה וקצובה...

התנועות הן איטיות,
כואבות מבפנים,
הכאב של החצי החסר,
הנעלם.

הריחוק ממך
שורף מבפנים.
מעין בעירה שאין
עליה שליטה...

הגבול הוא באמצע הדרך,
שם מזדחלת לה הכרכרה.
והשמיים? אינסופיים?

לחמי הדל מונח לפניי,
אך כנראה לא קרוב
כך שאותו יראו עיניי.

עצם קיומי המהותי,
עצם היותי אני, עצמי
כי אני מי שאני

הלוואי שיכולתי לומר
להתראות.
להתראות לכולם,
אל תחפשוני.

מגע הדמיון בקצות אצבעותיו
עוטפים אותו כשמיכת פוך,
נטולת נפח ונטולת חיים.
כך הוא מרגיש וקורא לה במוחו ובפניו

אהבה
מה אוכל לעשות?
לא אמרתי את שמו,
לא ראיתי אותו
ולא שמעתי את קולו.

הכרסום הגדול מכסה על הקיים,
בעוד שהנסתר חבוי
ולא ניתן להגדרה.
כך זה נעשה
בלי שום מחילה.

גורל
אני פוסעת בתוך העשב הגבוה,
מקשיבה לשקט המזדחל,
ונהנית מאותו נצנוץ כסוף

הבל דבריו המתערבבים בחלום
שהמציאות רוצה לייפות.
אך הנה היום,
הנה הבוקר מגיע

הזיווג הבלתי אפשרי,
שפתיים, לשון
עיניים נעצמות במתינות.
חידלון החושים מתחיל,

אין הרצון להתנער מההוויה,
האדמה מוכנה
רק הקציר נמחק מהתודעה.

הדרך פתוחה
הדרך נכונה,
יש עתיד,
יש רצון

פעם אחת היתה עיר, שמש, ירח, כוכבים.
פעם אחת היה בנאי ובנה בתים.
אי שם היה חלום ודרך ארץ לבנות
את עולם ההזדמנויות.




אינך נהיר!

פרובוקטור.


תרומה לבמה





יוצר מס' 74408. בבמה מאז 15/6/07 18:28

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאורית דרורי
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה