|
בת 37. רווקה ואם לשני ילדים. יצרנית תפאורות
ושיפוצניקית. חולמת לפרסם לפחות רב מכר אחד שיתורגם
לשבע עשרה שפות לפחות. למרות הספק בכשרון כתיבתה
שהביעו כל הידעונים והקוראים בעתיד למינהם.
"תמצצי לי", מגרגר אלי בערבית השיך הסעודי הצעיר, אני מצייתת,
יותר נקי, עוברת מחשבה בראשי, אחר כך נצא לטייל כמה שעות ולי
תנתן השהות להחליט מה הלאה
|
מנסה להסתגל לאמבט המים הרותחים שהוכן עבורי, סוקרת את משמניו
הילדותיים של גופי בהבעת בוז וחוסר שייכות, כאילו גופי ואני לא
אחד הם, מעדיפה לחשוב עליו כעל גוף זמני. אורח שיעזוב בקרוב
ובלכתו יותיר חלל שיתמלא במקומו בגוף דוגמנית ארוך וגבעולי.
|
"אל תעשי לי בושות", אימי מזרזת אותי, חסרת סבלנות לכאבי. היא
לא עומדת לצדי, כרגיל ואני מתרצה לצלף, עלבון מהול בכעס בתוכי.
מוסרת גם תנוכי השני לחירור, מודעת לגודל הרגע, המסמן את תחילת
ימי כהוויה נשית.
|
בכל פעם שמישהו מחמיא לי:"את נראית יופי, רזית"? אני משתכנעת
מחדש שבאמת השתנה מראי, אפילו יכולה אני להרגיש את זרועות ידי
ורגלי הקצרות והשמנמנות משתנות לאיברים ארוכים ודקים, גבעוליים
ממש.
|
מאז ילדותי המוקדמת מזכירים לי את עניין חתונתי העתידית בכל
מיני נושאים, לפעמים לגמרי לא קשורים לעניין.
|
|
|
מיתוסים... אח,
מיתוסים הם כמו
ויטראז'ים. יפים
יפים, אבל מה זה
פאסה...
הפילוסוף
הדיכאוני |
|
