|
כבר לא מי שהיה פעם, עוד לא מי שיהיה בעתיד.
אורי, בן אנוש צעיר שעייפו רגליו ממסעות מטורפים
בארצות הרחוקות.
פרט במיתר ונשף בחליל, שחה בנהר, טיפס על ההר, שבר
את הקרח, הפליג במדבר.
ניגן שירי א"י ליד המדורה במכנס חאקי וכובע טמבל עם
קפה שחור בפינג'אן וחפיסת נובלס בצד.
עישן חשיש ופטריות אכל גם, תחת עץ החרוב שבצד האגם.
ישב וכתב את שירי הנבואה, בכוח האצבע התרחק
אלפי-מילין, וחזר על גבו של חמור אמיץ ושמו אליעזר.
"ואז - דבר כזה אינו קורה אלא פעם או פעמיים בחיים,
וחיים שקרה בהם הם מן-הסתם חיים שמוצו עד תום -
אז, תחת האור הזוהר של חודש דצמבר מצאתי בדיוק את מה
שלמענו באתי, והוא ניתן לי על אפם ועל חמתם של
הזמנים והעולם, ניתן באמת לי לבדי בתוך הטבע השומם
הזה..."
אלבר קאמי - הזר
לילה, השמיים שחורים.
שחורים כמו העיניים שלך.
מלאים בכוכבים, נקודות קטנות של אור.
|
סיפרת לי פעם, מזמן, על איך נהגת להרדם לאור נרות
איך זה הקנה לך את כל השלווה שהיית צריכה בשביל להרדם.
עכשיו את שיכורה וזקנה מבפנים, מבחוץ את מלכת הפיות.
|
רגע אחד אני קורע את הצוואר על הבמה
גורם לאנשים להשתגע, לאבד את החושים
ורגע אחריו אני שפוך על הרצפה
הולך לאיבוד בתוך יער הצללים.
|
ילד מתעורר,
פוקח עיניו ומוצא עצמו
בתוך חדר אטום
|
זה הזמן לפרידה, הזמן לחבק, לנשק
הזמן להיעלם הזמן להתנתק
הם עומדים המומים, מסתכלים מהצד
מהיום שהתחלתי לרוץ ידעתי שירדפוני לעד.
|
ליל חצי סהר בשמיים,
שורת המנורות בנמל
מהבהבות לאורות המגדלור.
|
צרצרים בשיח, מפלצות על העץ.
ריח של אוויר מן הדשא בוקע,
ריקוד הצללים מכשף את אזניי,
הצחוק לא יוצא מראשי.
|
ובעודה מרחפת מעל עמק הירח, תהיתי לעצמי
על מהות הבריאה והקיום
הכל שטויות, אני אומר.
|
|
|
למה מה קרה?
גרפומן
הסלוגנים
מסתקרן |
|
