|
מתקו לי חיי הנועם בזרועותייך
עד כי מאס בי גורלי,
ועמס אותנו שניים שניים
עת את נותרת במטתי
|
יושבת אצלי משוכלת רגליים
תולה בי עיניים כמו זוג פנסים
רוצה שאראה לה,
רוצה שאלחש לה
את שאין לומר במילים .
ואין לי מילים,
גם לא לחשים,
אולי רק ארוכה לרפואה
העיניים שלה שורפות לי בעורף
והסיגריה שלה את הספה.
|
כן, זה כאן.
לא רחוק,
פה בסביבה.
|
|
|
"בטח שיהיה
שיוויון כלכלי
בסוף, השאלה היא
רק אצל מי?"
קארל מרקס משיב
לגורו יאיא
בשאלה |
|
