|
מתקו לי חיי הנועם בזרועותייך
עד כי מאס בי גורלי,
ועמס אותנו שניים שניים
עת את נותרת במטתי
|
יושבת אצלי משוכלת רגליים
תולה בי עיניים כמו זוג פנסים
רוצה שאראה לה,
רוצה שאלחש לה
את שאין לומר במילים .
ואין לי מילים,
גם לא לחשים,
אולי רק ארוכה לרפואה
העיניים שלה שורפות לי בעורף
והסיגריה שלה את הספה.
|
כן, זה כאן.
לא רחוק,
פה בסביבה.
|
|
|
תגיד, שביל
קליפות התפוזים
זה רק בעונה?
|
|
