|
 
הנה זה עם הקוקו, בטח חזר לא מזמן מטיול במזרח. אתה יודע לזהות
אותם, עם השרוואל, הפירסינג והמיני דיסק המשוכלל, שמחובר אליהם
באינפוזיה בצורת אזניות. הפנים מסגירות ריקנות עצובה, פנים של
אחד שמנסה להיזכר בשיר הבא בדיסק, או שאולי מנסה להיזכר למה
בכלל הוא חזר.
|
כשדיברנו אז בטלפון אמרת שאת אוהבת לשמוע אותי צוחק, אז צחקתי
הרבה, אפילו ברגעים שהיה לי עצוב. אמרת שאני בן אדם טוב, שאין
הרבה בנים טובים כמוני, שאני מיוחד, אז המשכתי להיות הכי טוב
שאני יכול, אפילו כשאת היית רעה.
|
ואז, בדיוק שנייה לפני שהוא גומר, ומעיף את ורד לתקרה באורגזמה
משולשת, הקונדום נקרע. ורד, שלא הייתה מוכנה להתחיל בקריירה
משפחתית בשלב זה, צעקה עליו בהיסטריה שיצא כבר, והוא מהשביזות
וההלם אפילו לא גמר.
|
אני לא יכול לספור על אצבעות שתי ידי את מספר הפעמים בהם
התנצלתי בפני חברים וקרובי משפחה על זה ששכחתי את יום ההולדת
שלהם. אבל את התאריך המדויק שבו חיים, בעל המכולת מלמטה, הכניס
את המקרר החדש עם הווטרינה של היוגורטים אני בחיים לא אשכח, לא
משנה כמה אתאמץ.
|
לרגע הייתי בטוח שהתבלבלתי בעבודה, אולם מיד כשראיתי את שמי
מודפס בשגיעת קטיב בתחתית העמוד (איך לעזאזל היא מצליחה לטעות
בשם כל כך קצר, ולמה לעזאזל אני לא טורח לעשות הגאה לעבודה
לפני שאני מגיש אותה), הבנתי שהעבודה היא אכן שלי.
|
"מספר מאתיים ושמונה עשרה לעמדה מספר חמש" הדהד הרמקול בחדר
ההמתנה. עדיין לא היה לי ברור לגמרי איפה אני נמצא. הדבר
האחרון שזכרתי זה שנכנסתי לשירותים והתיישבתי על האסלה.
הסתכלתי מסביבי, מנסה להבין את המכנה המשותף לכל מי שבחדר, אבל
כלום.
|
האם זה הבוץ שמאט את צעדי? האם הפחד?
טיפות גדולות של גשם נופלות על עורי החשוף.
|
|
|
דברי שבח על
אומנותי הם כמו
להעיר לאדם:
הקביים שלך
מבריקות היום,
ועיטורי הזהב
מקסימים. |
|
