[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה









לרשימת יצירות הסיפור קצר החדשות
מכתב
אנשים עושים את הדברים המוזרים ביותר ברכבת:
חלקם מביאים את המודרנה מגולמת במחשב נישא כסוף ומבריק,
ממשיכים את עבודותיהם הבהולות בארשת מלאת חשיבות, קרירים
ומרוחקים.

זוגיות
ג'ואן מסדרת את שערה הזהוב בהיסח הדעת, מבטה אי שם רחוק, כמו
מנותק מגופה המזדקר בעירומו. "הוא לא יחזור לכאן יותר, נכון?"
"כן, כן... עדיף שכך", מפטיר דייב בדיבור מכני אדיש. הוא שולח
אצבעות במורד החצאית של ג'ואן

זכרונות
כשדיברנו נדמה היה לי שאני מכיר אותך מלפני ולפנים, כמו מאיזה
גלגול קודם שהיינו אחים בנפש. וידי חיפשה את ידך ונרתעה
בביישנות על שפת הים


לרשימת יצירות השירה החדשות
קובץ שירים
ודווקא כך הייתי רוצה להגיע אלייך
נסיכה ללא שם שהבטיח לי הזמן, כבר מזמן,
דרך מסך המלים והאותיות השחורות,
הייתי רוצה להבקיע דרך מבעד למעיל האדום

קובץ שירים
ימים ארוכים, ימים עצובים,
תרתי אחרייך בכל הרחובות הריקים,
הייתי צוחק ובוכה ומטפס על מגדל המים של העיר

יחסים
אמי מציצה אליי מבעד לתווייך,
ספרות נשים בחדרי הלב הכמוסים
והרצון הזה שישנו, לשלוט בבעלים

קובץ שירים
העוצמה נובעת מתוך החולשה
העוצמה נובעת מתוך הכרת החולשה
מתוך הכרת ההיאחזות בחולשה
נואשת כאחיזה של חולצה ללא אטב, על החבל, בתחילת אוקטובר

קובץ שירים
הכול יחלוף הכול יחלוף כל כך מהר
לא תספיק אפילו לשאול 'למה?',
הכול יחלוף בקו אחד ישר שמתעקל

שני עולמות נבדלים בכל מובן
נפגשים בשטח מדבר,
האחד מצפון מבטו מצועף
השניה היא ערבוב של תרבות, מתוקה

לא אדע את צבע המים
ולא מרקם אדוות נימול בשרטוטי הסלע
[הים, אבי, רחוק הוא]

קטפוני עשבים שוטים בשעת לילה דומיה
גופי התכסה זיעה וקרקפתי החלה נוזלת
הייתי לאבי עם כל הצינורות ומכשירי המדדים
וחרקים קטנים ניסו שוב לטורפני

בלדה
חגגנו את יום ההולדת של אמא באיחור.
זה הרגיש כמו משפחה הכי שלמה שהייתה,
קצת כמו המשפחה השלמה של כשאבא היה בחיים
אבל עם הרבה פחות משקל

אידיאל צורני של חיים בורגניים נוחים,
עם משרד ועצים ואשה וחיים,
(מעבר לחלון יש גן ילדים)

יחסים
ודווקא היא, נבואית, מחבקתו ביד אחת
ובשנייה חוסמת את זרועו
ומבקשת מעט זמן

לחיות כמו לתפוס גלים.
להיות לרגע אחד בזמן
על תדר נכון
ומשם כבר לטפס בזרימה

שרק במקום בו אוכל לגעת,
להפשיר את שריון ההגנה,
רק לאחר מכן תוכל לגעת
בזה

את קצה של קרחון
שנועדתי להשאיר בו טביעות רגליים,
דרך שדות הקוצים והציפורניים הארוכות של שיגעון
שאת שורטת בי

דע את הים הגדול
עם השפה הנמוכה
ותדע אותי

אהבה
הזמן שלנו אזל,
לא אוכל עוד גם אילו הייתי רוצה
לשוב אל אותו המקום העלוב

אין גבולות בעולם החדש.
הקירות קורסים מעצמם,
זוהי ארץ לא-כלום ואנחנו
הילדים החדשים

והגוף, ממש כמו יתר הדברים,
עלול להיות שביר.
אבל כמו בהפגנה של קיצונים
שעלולה להיות שקופה למתבונן

ברגע אחד של פאוזה דרמטית,
בין האפיזודות בסיפור המתמשך
של הסאגה האחרונה של חיי,

דבר יקר. כך תמיד גרמת לי להרגיש בנשימתך
אחר כך נשים אחרות אהבו אותי על שום צחוקך
שנטבע בעמקי נשמתי והיה לאני

זכרונות
בכל פעם שאני חוזר משם אני נבהל,
נלחץ ומתרגז במשרד
ואחר כך נרגע,
הולך ברחובות כנגד התנועה
בסוף מגיע הביתה,
אז הלבד הזה מתעורר
ואני נורא רוצה אישה

אחרי חצות נפל איש אחד שריכז מסביבו את כל חבר האנשים התועים,
קיבל התקף בלבו ונפל, משאבות לבו קרסו מעודף ניקוטין.
בעוד הקרובים ביותר הלכו לחדר השני לטפל,
חילקנו אלו הנותרים את הרווחים ואת ההפסדים

העבר שלי מציע כנפי נחמה מדומות בצרורות,
אין לי רצון בבדיות.
שוחר אמת אנוכי בבדידותי,
האשליות מותירות אותך לאנחות

קובץ שירים
כמו הדף המקומט
שהזמן מאחה את קיפוליו
והזיכרונות מכים
אור בין שרידי

מזנקים מכל הבניינים
סוג של לוויתנים
אבל...

ואיש אפילו לא ידע
יצר מוות המכוון בין קצוות נפיצים
עוד מעט מגיעים

אני טווה את דרכי מעל המים
סלע אחר סלע, בזהירות שלא אחליק
החול מכסה על סודותיי.

יש לי משיכה לחיות טרף שקורעות ממני את הבשר בשיניים שאין בהן
חרטה
ויורקות

אני לא כזה

קובץ שירים
שתתרסק כבר השמש שכל האור יעלם
עומדים להם מתופפים ורקדניות מים
אך עם בוא החושך
ילכו איש אל מוצאו

בתי מלון בלונדון סיטי,
זונות בפנסים האדומים של אמסטרדם
המטונפת,
מכוניות פורשה שחורות
באוטוסטרדות הגרמניות

הבית מסודר לפרטיו הקטנים:
מכונת הכביסה שומרת על מפתן הדלת,
עשרות אלבומים של מוסיקה קלאסית
מעלים אבק על המזנון הדהוי - מתנתה של חיה.

היא אומרת תפילה בלב לפני שהיא מגישה את כוס המים אל שפתיה
וזה מקסים אותי נורא משום מה

כי לא לכל הכאב בכל הזמנים אפשר למצוא מקום.
לפעמים מוטב להניח להם לשכב במגירות,
לנוח ממאמץ - כאבם ולהיות יכול להסתכל

כל פצעי אהבותיי
תלויים מעל תמונת ירח מלא על המזרח
של

החיבוק שלה מנחם כל כך, כמו הצליל הזה של חוטי ברזל נעים ברוח
על הים.
אני שואל את עצמי: 'האם לא כל המחשבות הן אותה המחשבה?, כל
הנשים חלק מאותה האישה?'.

זמן רב אחרי שנעלמו הסימנים
נהייתי עבד לתאוות ספנים
להשליך עמוק את כל העוגנים

קובץ שירים
חוזרים מסוקי הקוברה מעמקי הלבנון,
נוגעים בצלליתם בבתי-המלון
(ואני אינני בין אנשי צוותם
אינני טייס, אפילו לא חייל
חיי קרו בתרחישים אחרים)

את ההרים המושלגים
שאלתי -
אם את עומדת בהבטחתך.
חשבתי על כך שאני -

אני חולם בשקט.
בית-מגורים שהופך לבית

פואמה
הייתה לי לרגע את השמש שלי בעיניים
הייתה לי תחושה שהייתי כאן כבר פעם
כל הספסלים ריקים מאדם

שוב אני מפורר עלים בין האצבעות,
חולק את התחושה המפורקת
עם חתיכות דביקות וירוקות
משעין ראש על דשאים סינתטיים

המנגנון השישי מסביר
שלעשות צליל של נשימה
יוצר את ההבדלה בין חיים למוות
ומוטב שלא לקחת סיכונים מיותרים...

מהלך בדירה הגדולה
יחידות אור קטנות כמקלטים מחיבוק החשכה
כאב בטן וזיעה היישר מחלום-בלהה

רומנטיקה
כמו סופת שלכת
מתפרצת בנידחות של עיר גדולה בלי לב
מעוררת את הכמיהות מכל המרתפים
אופייך הוא תחייה

קובץ שירים
מצונפים בעגלה קטנה, גונבים מבט,
גונבים בתוליות בהצצה אל חיים.
ואני, כתמיד,
עיניים גדולות מביטות,
לוכד דימויים מתוך שיגעון כמו-חיים שכמו בספרים,
ובחוץ שום דבר

המילים חדשות,
אין להם מובן דומה לזה שהיה להם אם היו נהגות בזמן אחר.
הכל חדש.
אני מנגן מנגינה חדשה ואת הקהל שלי,

ואין יותר מידי סיכוי לאהבה הזו,
שתטפס מעבר כל הצער והקושי
שהבאנו בין כל יתר הדברים הטובים

כאילו נשאתי בלבי את הבשורה
שיש עוד דרך לעבור
והאופן היחיד ללמוד אותה -
להיות בקרבת אלו שעוברים דרך דומה,

נוסטלגיה
אני מספר לך על סבא שלי
ולוקח אותנו לנשום את הים
שהילד שבי לא יחדל לאהוב

פואמה
וחושך יורד וריקשות מפזזות במהירות על הדרכים, בלי אורות. כמו
חלום בלהות בלי צלילים.
אני ואנה מהדרך יורדים, פורשים גיטרות שרים ומנגנים עד
שהערביים יחלפו והעולם עוצר.
והמוסיקה מנגנת, ואנה יפה אבל לא נעתרת ואני לא עקשן.

יחסים
גם דרך חוט הטלפון
לא מצאתי את הדרך להגיע עד אלייך בחזרה
מיואש ירדתי מן הגובה

בקצוות העולם ההפכי
איפה שרק הרגש קיבל ביטוי
ולא היה עוד משקל לכל המשקולות הטיפשיים
שגורמים לנו שלא להתעופף אף פעם,

אני מכווץ את זה שוב
לגודל של אגודל.
הולך יד ביד כפול שתיים
עם הילד

רומנטיקה
כשאת הולכת ממני בכל פעם לתמיד ישנה השמש והשדה
ספסל ושני ילדים ובכל פעם זה כל כך יפה

קודם בית,
אחר כך עץ בחצר.
אחר כך אימא ואבא

אלגוריה
כשייסתכל בעינייך
תחושי צורך עז
לשחק עם תינוקות

אינני יודע
אם אצליח לגרום לך לראות אותי
דווקא בלילה הזה, כמו שאני.

זו שנה אחרי שאני בוחר לרדת דרומה עם הכבישים הפתלתולים,
בגשם הבלתי-פסק דרך היערות העבותים
שרק אחת לכמה שעות נרגע העולם ומתגלה תכלת

שכול
אני יושב בסלון של קורץ,
עם בחורה שאינני מכיר ועוד בחור.
היא מספרת שבערב אחרי התאונה
הם ישבו והביטו בתמונות מגרות.

הרהור
נכנס בי שד
הייתי אובד
לילות שלמים של הרהורים
לא קם בבקרים

אך בלי ספק
את. לי. שורשים.
בלבד

לעצמי כבר נהייתי מרוגז מהביטחון שלך,
מהנוכחות הדומיננטית המקסימה
שאת בטוחה שאני מטורף עליה
ובעצם

פוגש בלילה בעיניים חיוורות;
המושאים המתחלפים ללא הרף,
מוכיחים לי שאין ממש
במושאים המופרדים מהמכלול,
בעצם אני רודף אחרי משהו שלם,
בעצם אני מבקש את עצמי, לבסוף


לרשימת יצירות המונולוג החדשות
דרך העיניים של התינוק שמקבל את אבא רק פעם בכמה שבועות, חייל
מותש ונזקק לחיבוק, שיודע רק להרים את בנו ולחככו על לחייו
המחוספסות, כאילו רצה לחסנו כנגד הדברים שמהם הוא חוזר אליו.

הספד
ואני, הנה, אבי מת עלי השבוע...
ומה מוזר הוא הכל. פוקדים אנשים את ביתי, מביאים באמתחתם סירי
מאכלות לרוב, וההלוויה - אמי מתייפחת על פי קבר וממלמלת דברים
סתומים. אחי ואני אוחזים בה כמו היתה מטה להתעופף ברוח.


לרשימת יצירות הנובלה החדשות
רגע לפני שהוא קורא בשמה ומשחרר את כל הגעגועים שהצטברו בו
מקדים אותו בחור אחר, לבוש בחולצת פלנל לבנה, זיפים מוזנחים
וחזות מזרחית לפניו, גבוה ממנו בחצי ראש לפחות. הוא מחבק אותה
והיא נעתרת. על שפתיה חיוך אך בעיניה עצבות-מה, אצבעותיה
מגששות בחיבה בתוך חולצתו.


לרשימת יצירות הפרגמנט החדשות
ובעודי שוכב על השיבולים המכופפות ומסתכל בשמיים התכולים לצד
העץ במקום שכבר לא רואים ולא שומעים ממנו את תנועת המים, מרגיש
איך הזמן עוצר, איך מגורם של לחץ הוא הופך לכלי בין הידיים
שלי, זמן יקר שמתארך לנצחים כדי שאוכל לנשום, כדי שאוכל להביט
ולהגיד תודה.

קופסא שחורה עם תמונת גב של אישה עירומה, בפנים ישנם אוצרות
יקרים מכל. בתוך ניילון מונחים סדורים כל המכתבים שהוא קיבל
ממנה.

את אומרת מתוך חצאי השינה שזה עולם עלוב ואז מתקנת:
אנחנו העלובים. העולם אין בו שום דבר עלוב.

אני בא לעשות איתך שלום סבתא, אל תתרגשי.

כשהם אומרים 'אני אוהב אותך, מאוד' אחד לשנייה ומרגישים
לראשונה את הטעם הקצת חמוץ קצת מוזר שבטעם הנשיקה, כשנדמה שהם
כבר מכירים אחד את השנייה מצוין ובעצם כבר אינם יודעים איך
מדברים.




אל הארכיון האישי (139 יצירות מאורכבות)
החבר של שלי,
תיזהר לך למה
אני יוציא לך את
הביצים ואטגן
אותם לשלי
לארוחת בוקר
דבר לבת שלי
יפה, שמעת ?!



אבא של שלי


תרומה לבמה





יוצר מס' 10311. בבמה מאז 7/2/02 3:46

האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאורן הס
© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה