|
האיש קופא עתה במקומו, עיניו עצומות בחוזקה; כמו מאמין שאם
יעמיד פני לא קיים, ייעצר, ידום, כך ידום גם הטקסט, ייפסק
מעצמו. והנה מיד הוא מתבדה; המילים לא חדלו, המשפטים עודם
חולפים. והוא מוסיף להיות מובל בהקלדה נטולת רחמים לעבר הסיום
הבלתי נמנע
|
שמא אולי, בעוד חצי מליון שנה (או יותר), ימצא את שאריך,
ארכיאולוג או רב-חוקר; הוא ישפשף עיניו במרץ, ויכריז בקול
נרעד, "הביטו מה מצאתי- שריד נדיר ומיוחד!"
|
דמעות זעירות של תחנונים עולות בעיניך. בתנועה מכאנית שאינה
בשליטתך, אתה שולח את ידך לעבר אחוריך ומקלף את מכנסיך קלות,
חושף את הפלחים בחשיכה; עכוזך החשוף פונה מעלה, כמו משמיע
תפילה גופנית לאיזו יד אלוהית גואלת - שתבוא להשיב את הסדר על
קנו
|
בקרקעית שעון החול-
גרגר.
גרגר.
גרגר
|
בשמורת הסקויה הצמרות נשמו אותנו
והיה לנו אוויר. המון אוויר.
|
כדי שלא אשתגע
אני אוסף דברים קטנים
כמו - נוצה וציפורן
וכנף של זבוב.
|
במזלג ובסכין, בשיניים קהות,
מרוץ החוליות נפתח.
אני מוציא בזהירות מהבשר. צופה בזה מתפזר.
|
זבובים תפוסים
בקורים לא נראים.
על הלשון מפרפרת ציפורן קסוסה.
|
אני שומר את המילים הפשוטות.
מילים כמו -
כיס. פרוסה. מסרק. ידית.
|
לילי לא מבינה מילים,
אבל יודעת לדבר
באלף שפות
|
דרך סדקים
הם מביטים,
עיניים שחורות,
ואין אישונים
|
מתחת השמיכה,
צמר צהריים.
התקרה מטפטפת למצח
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
איש סיני חכם
אמר פעם
לפני המון המון
המון המון שנים
משפט מאוד מאוד
מאוד חכם:
בוקר טוב
|
|
