|
האיש קופא עתה במקומו, עיניו עצומות בחוזקה; כמו מאמין שאם
יעמיד פני לא קיים, ייעצר, ידום, כך ידום גם הטקסט, ייפסק
מעצמו. והנה מיד הוא מתבדה; המילים לא חדלו, המשפטים עודם
חולפים. והוא מוסיף להיות מובל בהקלדה נטולת רחמים לעבר הסיום
הבלתי נמנע
|
שמא אולי, בעוד חצי מליון שנה (או יותר), ימצא את שאריך,
ארכיאולוג או רב-חוקר; הוא ישפשף עיניו במרץ, ויכריז בקול
נרעד, "הביטו מה מצאתי- שריד נדיר ומיוחד!"
|
דמעות זעירות של תחנונים עולות בעיניך. בתנועה מכאנית שאינה
בשליטתך, אתה שולח את ידך לעבר אחוריך ומקלף את מכנסיך קלות,
חושף את הפלחים בחשיכה; עכוזך החשוף פונה מעלה, כמו משמיע
תפילה גופנית לאיזו יד אלוהית גואלת - שתבוא להשיב את הסדר על
קנו
|
בקרקעית שעון החול-
גרגר.
גרגר.
גרגר
|
בשמורת הסקויה הצמרות נשמו אותנו
והיה לנו אוויר. המון אוויר.
|
כדי שלא אשתגע
אני אוסף דברים קטנים
כמו - נוצה וציפורן
וכנף של זבוב.
|
במזלג ובסכין, בשיניים קהות,
מרוץ החוליות נפתח.
אני מוציא בזהירות מהבשר. צופה בזה מתפזר.
|
זבובים תפוסים
בקורים לא נראים.
על הלשון מפרפרת ציפורן קסוסה.
|
אני שומר את המילים הפשוטות.
מילים כמו -
כיס. פרוסה. מסרק. ידית.
|
לילי לא מבינה מילים,
אבל יודעת לדבר
באלף שפות
|
דרך סדקים
הם מביטים,
עיניים שחורות,
ואין אישונים
|
מתחת השמיכה,
צמר צהריים.
התקרה מטפטפת למצח
|
אל הארכיון האישי (2 יצירות מאורכבות)
|
|
כן אז מה? אז
אני כזה! אז
מה?
למה מה אסור?
אז מה אם זה
משטרה ובלגאן?
אז מה אם זה
חרא?
זה נותן לי לנוח
קצת, לחשוב.
איך לעשות שיהיה
לי טוב.
וטוב לי. אבל
עדיין עצוב.
איש עצוב. |
|
