|
אף פעם לא הייתי טוב במצבים כאלו, אף פעם.
|
כאשר הבנתי שהנשימות רק נהפכות לעמוקות יותר ועמוסות יותר על
גופי הכה חלש כבר, האמת סנוורה את עיניי; "אין כבר מה לעשות".
|
שימעני כשאני זועק,
כשכאבי קורא לשמיים.
חולשה עוטפת כנף שבורה,
דמעה בורחת מזווית העין.
|
שוב הדם מברך את הרצפה.
נוזל, מטפטף, חיוור כמו הדממה.
|
מזמן לא ראיתי עצמי כך,
מזמן לא היססתי לחיות
|
דמדומי הלילה מעלים בי מחשבות מהפנטות,
מחשבות מעונות, שרוקדות לאור הירח.
הם תופסות אותי באישוני ומצמידות אותם לחושך
|
באחיזתי קוצים פלסו עור והרפני אך עמוק ננעצו,
למעשה מה הטעם בלדסקס על כך שוב?
|
במבט, בהאזנה, שתיקה ונגיעה,
אני חושב שלעולם לא אפגוש באדמה.
|
ברזון, בכאב,
בחולשה, ללא רחם,
אם טעיתי השנים ידברו בקמטים.
|
יש לי ציפור לבנה ומרוחקת כשלג.
תמיד בתזוזה, מתהלכת לי על הכתף, אבל בציוץ לא חושקת.
כאשר אני פונה אליה בדברים פשוטים וריקנים הנוגעים באירועי
היום,
מהנהנת היא בראשה הצחור ועומדת כאילמת.
|
|
|
נסה לא לשבת על
הקוצים.
א. זה הורג אותם
לגמרי;
ב. מישהו בונה
עליהם אולי את
ארוחת הצהריים
הבאה שלו.
ומי שלא טעם
מחית דרדרים
מוקרמת בשמש יער
חורפית מוגשת
קרה או חמה, לא
טעם מחית
מימיו.
-פו רעב |
|
