|
אף פעם לא הייתי טוב במצבים כאלו, אף פעם.
|
כאשר הבנתי שהנשימות רק נהפכות לעמוקות יותר ועמוסות יותר על
גופי הכה חלש כבר, האמת סנוורה את עיניי; "אין כבר מה לעשות".
|
שימעני כשאני זועק,
כשכאבי קורא לשמיים.
חולשה עוטפת כנף שבורה,
דמעה בורחת מזווית העין.
|
שוב הדם מברך את הרצפה.
נוזל, מטפטף, חיוור כמו הדממה.
|
מזמן לא ראיתי עצמי כך,
מזמן לא היססתי לחיות
|
דמדומי הלילה מעלים בי מחשבות מהפנטות,
מחשבות מעונות, שרוקדות לאור הירח.
הם תופסות אותי באישוני ומצמידות אותם לחושך
|
באחיזתי קוצים פלסו עור והרפני אך עמוק ננעצו,
למעשה מה הטעם בלדסקס על כך שוב?
|
במבט, בהאזנה, שתיקה ונגיעה,
אני חושב שלעולם לא אפגוש באדמה.
|
ברזון, בכאב,
בחולשה, ללא רחם,
אם טעיתי השנים ידברו בקמטים.
|
יש לי ציפור לבנה ומרוחקת כשלג.
תמיד בתזוזה, מתהלכת לי על הכתף, אבל בציוץ לא חושקת.
כאשר אני פונה אליה בדברים פשוטים וריקנים הנוגעים באירועי
היום,
מהנהנת היא בראשה הצחור ועומדת כאילמת.
|
|
|
כן, אני יודע
שזו צורת האמנות
הנחשבת ביותר
בימינו. הגסות
הזו, שהיא תמיד
הגדולה ביותר
האפשרית ושמושגת
במאמץ הקטן
ביותר
האפשרי...
ולא תאמינו כמה
שניסיתי לאהוב
את זה...
אבל פשוט לא
הצלחתי.
אחד שרצה להיות
סנוב של סלוגנים
קצרים. |
|
