|
גזע העץ המחוספס
ואני
בין חתכיו
נבלעת בתוך הסדקים העוטפים של הגזע
חודרת כמו רוח חמה לבתים
נמלטת כפרפר מבין תריסי החלון.
|
צינת הלילה כהבל פיה של
ציפור שיר, מעליי
כיפת מצנח
העוטפת ונושפת
אנה ואנה לכאן.
|
דיוקנך
השתקפות נשמתך
בערבול של צבע ותחושות.
הכרה ודאית
וסמויה מן העין
באווילותך ועוולותיך
בשמחתך בשמותיך
בדיוקנאות
של כאב געגוע ואושר
|
האי שלי הוא
מים
בין קרקעות אדמת טרשים ברורה ויציבה.
אני טובלת בו ומתנצנצת
מתמלאת בפירורים קטנים של אור
שאריות מארוחה כבדה ומדושנת.
|
ביום שטוף חמה ואור
בו ציוצי הציפורים נמהלים
בהבל השמש.
|
כמו רב חובל
אשר נטש את ספינתו עם רדת ערב
חמק מתפקידו ואין אחר.
כמו רב חובל
שעם לכתו עולה לשלוט התוהו
והוא אינו חוזר.
כך נטש כוחי
את ספינת ימי המתנדנדת
אשר בעומק ים.
כך נטשני כוחי
בעת מילוי תפקידו החיוני
וקולו המתרחק- נדם.
|
מתוך כל ים הכיסויים הזה
ברחה איזה כנות כפויה
ברחה איזה כנות כבויה
חיורת ונכלמת,
אבודה,
היא עמדה שם
לבנה כולה
מובכת
נבוכה
מביכה בעצם קיומה.
|
לגעת באור.
לחפש אלומה עלומה
שמאירה מנהרה עמומה
באור חיור וצהוב.
לאהוב ולשמור
בתוך נבכי הנשמה
אבל הדממה, והבל הנשימה
המוכר האהוב והטוב.
|
הברות פעורות לוע נחנקות למילים חדורות
כוונה, במוסכמות של נוסחאות מתמטיקה
תבנית ביצי משק מוח(כ)תמות באדום
לוהט, מנשיקות שפתיים שאיבדו כתובת.
א ני-לו קחת-ל ס דר-א ת-ה מי לי ם-לאו תיות.
|
יושבת בחיקי ומתכרבלת עם
כוס תה המהביל
את מחשבתי
|
לעיתים אני אפרוח
עטוף בפרווה רכה
לניקוי רגליים, בכניסה
לבקתת עץ
עירונית.
|
רוחי נחשפה אל הרוחות שבשמיים
מתפזרת אל הרוח. עד לאן?
נאספים לתןך תוכי הרוח והמים
קוראת אל הרוחות, שואבת עוצמתן.
|
קרוסלת מחשבות
כמו אגרטל שמתנער
(מאחריות?) לכל הכיוונים
|
בין השבילים והדשאים והבתים שמספרים
מתוך ספר מתפורר
מלחש אפור- לבן- עתיק
אני מ עתיק ה
זיכרונות לראש
|
ובלילות
אני תופרת את עצמי מחתיכות,
קרועות הן ובלויות
שוליהן פרומים ומפוררים.
|
|
|
למה כולם
מתחנפים
בסלוגנים שלהם
לאתר המהממם,
המדהים והמעוצב
באיכות כל כך
גבוהה הזה?
איש הברוז
בתהייה גורלית
ומבין סופסוף את
המשמעות האמיתית
של הסלוגנים ושל
האמרה לא לירוק
לבאר שאתה שותה
ממנה |
|
