|
Cypher
הלכתי לאיבוד אז חזרתי אמיתי.
"התזכור עוד את אור הירח
את הליל הכחול שטוף האור
את ענף השקד הפורח
ואותי התזכור התזכור"
וזה היה של ש. דמארי.
מסתכלים על העיר המוזרה הזאת. הרוסה לגמרי ומצד שני נראית
מדהים. ככה אנחנו הישראלים, אוהבים להרוס דברים, זה נראה לנו
טוב.
|
כבודו, נכשלת במשימתך. אתה שוב חוזר ושואל את עצמך, "איפה
טעיתי?", "היכן שגיתי?" ואני, כנציג האנושות, אענה לך על כך.
|
באמצע העולם, בלי איש מסביבי, אני עומד וחושב.
יש לי עוד שעה להפסקה הבאה, ואני עם המפה והמצפן ביד.
מנווט לעבר הנקודה הבאה, שהיא בעצם כלום.
ללא משמעות, ללא מטרה מיוחדת.
|
מחכים לאות, למכה הקלה כדי לפצוח.
להתחיל לנגן את הסימפוניה, סימפוניית העצב.
הסימפוניה הלא גמורה.
|
חשבתי על מה היה קורה אם הייתי בוחר לעשות דברים בצורה אחרת
אם במקום לפנות ימינה במקומות מסויימים הייתי פונה שמאלה. אם
במקום להגיד משהו אחד הייתי אומר משהו שונה. מה היה קורה?
|
אז ישבתי בשקט, בכיתי כמו ילד קטן, וקיוויתי לטוב עד שאזרתי
אומץ לשלוח לך הודעה ששיגעה אותי עוד יותר.
|
תקראו לזה איך שתרצו, אפוקליפסה, ארמגדון, סוף העולם.
|
הכי טוב להיות לבד, בלי אף אחד. רק אני. אני. אני. אני. אני.
לבד.
|
כשנסעתי בג'יפ הצהוב, ממש ליד נתב"ג בדרך חזרה מפתח תקווה,
ראיתי אותו.
הוא נסע קצת מאחורינו, מסתכל על הדרך, מאחורי משקפי השמש
הכסופים שלו.
גם לו היה ג'יפ, ירוק כזה, מבריק.
|
שובר את הגולגולת
קורע נימים
מרסק את המוח לאלפי רסיסים
הדם ניתז על הקיר מאחור
רסיסים של הקיר עפים אל האור
|
כמו בכל שנה, אני אתמוטט על קברך ואחבק אותו חזק.
כמו בכל שנה, נניח על קברך אבן.
כמו בכל שנה, נשאיר אותך שם בודדה.
כמו בכל שנה, אני אתגעגע יותר וליבי ישבר עוד יותר.
|
לפעמים מתחשק לי לתפוס משהו ולפוצץ לו ת'צורה.
לפעמים אני רוצה פשוט לקרוע אותו לגזרים,
לנפץ אותו על הקיר שמולי,
לשבור אותו למיליוני חלקיקים קטנים,
לחנוק ולבעוט, לחסל ולהשמיד.
סתם, רק כדי להוציא עצבים.
|
כולכם דפוקים, כולכם מגעילים, כולכם מפגרים.
ואני, אני יותר טוב מכם.
|
|
|
איש אחד נכנס
למסעדה, אז
המלצר שואל
אותו: "סלח לי
אדוני, אני יכול
לעניין אותך
במרק שלנו?" אז
האיש ענה: "לא,
אני לא חושב."
ופוף נעלם.
(ביסלי נרדם
בשיעור
פילוסופיה?). |
|
