|
אור. פשוט אור. ללא תחכומים מיותרים.
ניתן ללמוד עליה מתוך יצירותיה הרבה יותר משתספר על
עצמה.
לכן, אמעיט במילים ופשוט אומר-
השם הוא אור. אור לוינגר-וינר. ילידת 1990. גרה
ביישוב קטן. מחפשת משהו, ולא תחדל עד אשר תמצא...
היה קר, זה מה שאני זוכרת מאותו רגע מחריד. הרגשתי כנמלה קטנה
אשר נמעכת תחת רגלו הענקית של אלוהים.
זו הייתה הדקה הנוראית בחיי. דקה אשר נראתה לי אז כנצח. דקת
דומייה אשר אני נאלצת לחזור עליה כל שנה ושנה בטקס יום הזכרון
המחריד.
|
אסף שלי,
אני יושבת כאן ומנסה לכתוב לך משהו. משהו שאינני בטוחה מה הולך
לצאת ממנו, אך אני מקווה שלא רק מילים
|
"את יודעת שאני אוהב אותך?" הוא אמר, ואני שתקתי.
|
אני מחפשת אותך,
והנה אני מוצאת אותך. בתמונה.
מחייך אותו חיוך רחב, שבצידו מונחות שתי גומות יפהפיות.
ואני נושקת לך, אך אתה כלוא בתוך מסגרת עץ חומה.
|
דמעה נוטפת,
משמיעה קול טפטופיה
על גבי זכוכית דקה
מתנפצת.
|
היה לי מישהו,
אשר רק מלהביט בפניו
הייתי מתמלאת שמחה.
|
פתאום מבינים
ופתאום שוכחים
|
זהו החיוך,
אשר פעם כיכב במרכז פניך -
אך נמחק.
|
ואז אתה בא,
ואני מבינה, שהיית כ"כ קרוב, כ"כ קרוב...
|
אני מביטה בך,
ורואה את החיוך.
|
משותקת.
אין קול, אין צליל.
|
תן לי רק עוד רגע,
רק עוד אחד,
עם השפתיים, העיינים, הידיים
|
ניסיתי לכתוב שיר על אושר,
אך הדמעה זלגה
והרטיבה הכל.
|
אני תוהה.
אם יש אלוהים, איך זה קרה? איך הדבר הכי טוב של חיי נעלם תוך
שניות ספורות?
ואם ישנו, אולי הוא לא כ"כ אלוהי כמו שכולנו חשבנו...
|
|
|
לא איטונג
לא קונה
אחמד מכביש
שועפת |
|
