|
היא מחטטת, אולי כבר לא תמצא. היא זוכרת שזה היה פה
איפהשהו כנראה שאבד. ממש חבל, נראה לי שקשה בימינו
למצוא תמימות למכירה.
"נשבעת לומר את כל האמת ורק האמת, עד יום מותי"
נדרה ללא כוונה, אויר הנכנס לראותיה צורתו שקר, הוא
מאכיל את עולמה הפנימי.
היא מכניסה ראשה פנימה מביטה, מפלסת דרכה בין בתים
מעוגלים, מקיאה, נחנקת, המכונה כבתה.
על הקבר נכתב:
"1987-2003, מתה מיאוש, מופנמות, ואכפתיות יתר.
נזכרה כמה שנים מאוחר מדי."
ממש באותה שניה, שאורותיה כבו, פרפר חדש פרץ
מהגולם.
משפחה חדשה אימצה אותו לחיקה, טיפלה באגו הפצוע,
טיפחה לו ביטחון משלו, מימנה לו ניתוח להסרת התלות.
אורי מתה ונולדה מחדש בגיל 15.5, אין קבר אמיתי
שיוכיח אבל היא ממשיכה לטעון זאת שוב ושוב.
כיום היא כבר בת 18, משתדלת לראות הכל על הצד הטוב
ביותר, בשבילה תמיד יש משו לשתות בכוס...
אהבתי בנאדם
אהבה מיוחדת
והיא הייתה חינוכית,
לימדה אותי להיות אנוכית
|
מתגעגעת, מביטה בתמונתך
אתה בשבילי האור בקצה המנהרה
מאוהבת מרגישה נאהבת
כבר לא מחפשת
|
לא נותרו, אולי בעצם לא היו
מילים לתאר את רגשותיי אליך
שפת האדם אינה מספקת דרך ביטוי מספקת
|
שומעת אותך צועק
"אל תתחרטי
צבעי חייך בורוד זועק"
|
עמוס רגשות הוא יוצא למסע
מחפש אחריך, אהובי, משלים נשמתי
ההתלבטות המיותרת
נעלמת ברגע,
ברגע בו מאתרות עיניי את מבטך
|
הכרית,
עד לפני רגע ראשך הטביע בה צורה
כעת היא בידיי,
שולחת לאפי את ריח גופך
|
עולם קסום נפרש לפנייך אהובה
שפתיו עדינות
|
עוצמת עיניים ומתרחקת,
מתנגדת לאמת המצויה-רצויה
מתאבלת על מות הכאב
מות האהבה
|
רכות נושקת לצווארי,
רכות שפתייך
יד שמציירת בבטני פרפרים
כנף מדגדגת, מאשרת
|
|
רגע, כאן אני
אמורה לכתוב
משהו מתחכם כזה,
נכון?
אמממ...
שנייה... החיים
זה כמו לק. הם
צבעוניים.
אורטל הפרחה,
ברגע של הארה |
|